א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
א. משפחת האלים: בושות וסקנדלים במשפחה שכזאת
2. בריאת העולם: אור מחושך, סדר מתוהו; הניסוי והטעייה
3. האלים משתעממים ובוראים את האדם...
4. היווצרות משרידי גופו של ענק קדמון
5. הגירוש מגן עדן/עיר האלים; נידוי אחד האלים בגלל חטא או מרד
6. דמדומי האלים: אלים למחצה וגיבורים
ברוב המקרים, האלים (?) היו קיימים לפני הבריאה, אבל בחלק מהמקרים הולדת האלים היא חלק מתהליך הבריאה. בחלק מהמיתולוגיות היו קיימים גם כל מיני יצורי ביניים לפני בריאת מה שמוגדר רשמית כ"אדם הראשון".
שלב ההפרדה בין אור לחושך ומים ליבשה, חלוקת השלטון בין האלים; ההפרדה בין ממלכת האלים לממלכת האדם (שנהר מפריד ביניהן); האור פותח את תהליך הבריאה והאדם מסיים אותו.
אלים רבים מעורבים בבריאה, ולא רק אחד, גם אם לחלק מהם יש תפקיד מרכזי יותר מאשר לאחרים.
מעניין שברוב המיתוסים מתוארת בריאת האדם כמעשה שנעשה כלאחר יד, ואפילו מתוך שעמום; אולם בחלק מהמיתוסים דווקא הייתה לבריאת האדם מטרה מוגדרת מאוד (אולי בגלל זה העולם נראה כפי שהוא נראה היום)...
אלמנט גניבת הידע האסור (פרי עץ הדעת, האש)
התהוות החברה האנושית, עליית המלכים והמצביאים הראשונים - צאצאים ישירים של האלים או נבחריהם.
מסתבר שהאלים אינם היחידים ששולחים ידיהם במעשה הבריאה. בספרות הפופולארית קיימות דוגמאות רבות לבני אדם שניסו להתעלות לדרגת אלים ולברוא אדם בצלמם (או לא). בדרך כלל התוצאות היו הרסניות לכל המעורבים.
במיתולוגיה היוונית, הפסל פיגמליון, שהיה מאוהב באלה אפרודיטה, פיסל את דמותה באבן והתפלל לאלים שיפיחו בה רוח חיים. הם נענו לו והפסל קם לתחייה כאישה ושמה גלתיאה, שהייתה לו לאישה (הסיפור שימש כידוע השראה למחזה של ג'ורג' ברנרד שו ולסרט "גבירתי הנאווה").
המהר"ל מפראג יצר את הגולם מחימר והפיח בו רוח חיים בעזרת קלף שעליו כתוב השם המפורש אשר הניח בפיו. כאשר הגולם יצא מכלל שליטה, נאלץ המהר"ל ברוב יגונו להוציא את הקלף מפי הגולם ובכך להמית אותו.
סבא ג'פטו גילף בובה מעץ. לא ברור אם מלכתחילה היו לו שאיפות ליצור ילד חי (כתחליף לילדים שלא היו לו) - הבובה היא שיצאה משליטת יוצרה וביקשה להפוך לילד חי. משאלתה התגשמה בעזרת הפיה (=האלה?) ולא ברור אם לג'פטו עצמו היה חלק כלשהו בתהליך הפחת רוח החיים בבובה.
ד"ר פרנקנשטיין של מרי שלי (שמו המלא של הספר הוא "פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני" - לטיטן פרומתיאוס היה כזכור תפקיד חשוב מאוד בבריאת האדם) יוצר אדם משיירי גופות (ומוח של רוצח פסיכופאת) ומפיח בו רוח חיים בעזרת זרם חשמלי, וזאת על רקע גילוי הרפלקסים החשמליים בצפרדעים, שנחשבו בטעות להקמה לתחייה.
וראה גם את כל סיפורי הרובוטים למיניהם.
לצורך הדגמת אחת הדרכים האפשריות לשחזור "המיתוס המקורי" ולהשבה על השאלות שהצגתי בהקדמה, בואו ניקח את סיפורו של המלט נסיך דנמרק, המוכר לנו היטב מהמחזה של שייקספיר, וננסה להתחקות אחר גלגוליו ההיסטוריים והמיתולוגיים. בחרתי דווקא בסיפור הזה מפני שקל יחסית לשחזר את הדרך הארוכה (או לפחות חלקה) שהוא עבר עד שיצא מתחת לידיו של שייקספיר בצורתו המוכרת לנו. גם חלק לא מבוטל מההקשר הגיאוגרפי-סביבתי-לשוני ברור בהחלט. אז האם מדובר בסתם "רעיון לא מקורי"? או אולי בגניבה ספרותית? היו אתם השופטים...
הניתוח מבוסס ברובו על הספר Hamlet's Mill: an Essay on Myth and the Frame of Time מאת Giorgio de Santillana ו-Hertha von Dechend, שיצא בשנת 1977 וניתן לקרוא אותו בשלמותו כאן.
הקריטריונים הנבדקים הם:
1. הטקסט
2. תקופת כתיבה
3. תקופת ההתרחשות
4. שני האחים
5. הנסיך/הבן/האחיין/הנכד
6. האם
7. האחות/הבת/האהובה/הנסיכה
8. הבגידה
9. השיגעון
10. הנקמה
11. הערות
סיפור המבול נפוץ בכל המיתוסים של המזרח הקדום, ממסופוטמיה ועד מצרים (ראה התנ"ך, עלילות גילגמש ועוד), מה שיכול להביא למסקנה שאסון כזה אכן אירע (מבול הוא גם אחד ההסברים המוצעים למיתוס אטלנטיס).
משפחת האלים האולימפיים (תמונה 28, מתוך...**)
אלת האהבה, היופי והפריון במיתולוגיה היוונית. היא אחת משתים עשרה האלוהויות העליונות והמרכזיות של יוון העתיקה. מקבילתה הרומית היא ונוס (ראה גם עשתרת).
אלת הבית, המשפחה ואש האח. המקבילה הרומית להסטיה היא וסטה.
אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית. כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה.
שליט הטיטאנים, ואדון האסיף במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא סטורנוס.
גילם את מחזור הטבע והפריון. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין. במיתולוגיה הרומית הוא מוכר גם בשמו היווני דיוניסוס וגם בשמו הרומי בכחוס.
אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעידות האדמה, הוא אחד משנים-עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. מוכר גם כאחד משלושת האלים המרכזיים והחזקים המכונים "שלושת הגדולים", לצד אחיו
זאוס והאדס. בקרב הרומאים מוכר בשם נפטון.
סלנה
אלת הירח והתגלמותו מקבילתה הקרומית היא לונה.
בן האל היווני זאוס ובת התמותה אלקמנה אשת אמפיטריאון. אחד המפורסמים שבגיבוריה האגדיים של יוון העתיקה. "הרקולס" הוא הגרסה הרומית לשם שאומץ בהמשך בעולם המערבי.
אל הרועים ועדריהם ומייצג גם את המוזיקה הפסטורלית והשעשועים. ראו בו האנשה של הטבע, שמצד אחד מושך ומפתה בסגולותיו המרגיעות, אבל עשוי להתחלף בזמן קצר לסוער ומסוכן. בגלגולו המאוחר במיתולוגיה הרומית הוא נקרא בשם פּאונוס.
אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. ארס הוא בנם הבכור של זאוס והרה אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד.
מקבילו הרומי הקרוב ביותר הוא מארס.
אל השמיים, מטיל הרעם והברק, בכיר אלי האולימפוס ומלכם. זאוס הוא בנם של הטיטאנים קרונוס וריאה. הוא אחראי על המשפט, והוא אחת מדמויות המפתח במיתולוגיה היוונית בהיותו אביהם-מולידם של מרבית האלים החשובים וגיבורי המיתולוגיה. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא "יופיטר".
מלכת האולימפוס, אשתו ואחותו של זאוס, ראש האלים, במיתולוגיה היוונית. אלת הנישואין, האימהות והלידה, ופטרוניתן של הנשים הנשואות. בקרב הרומאים נודעה כיונו.
אפולון (פויבוס)
במיתולוגיה הרומית ובמיתולוגיה היוונית היה אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והשירה. אחד משנים עשר האלים האולימפיים.
אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית, ובת לווייתם של זאוס, ראש האלים, ושל אתנה, אלת החכמה ותכסיסי המלחמה. בקרב הרומאים היא נודעה כוויקטוריה
הפייסטוס הוא אל הנפחות והאש במיתולוגיה היוונית. בנם של זאוס והרה, ולפי גרסאות אחדות - בעלה של אפרודיטה. נחשב לאל "טוב" ורודף שלום, אהוב בשמים ובארץ, המשען והסמל של חיי תרבות ואפוטרופוס הנפחים. שמו הרומי וולקן.
אחת משנים עשר האלים האולימפיים, אלת הציד, חיות הבר והבתולות. מאוחרות יותר זוהתה עם סלנה, אלת הירח.
בקרב הרומאים היא נקראה דיאנה.
אל הרפואה של היוונים והרומאים
אל השאול, העושר ומעמקי האדמה במיתולוגיה היוונית.
בקרב הרומאים הוא נודע בשם פלוטו (העשיר) או דיס-פאטר.
שליח האלים, פטרון הרופאים, הסוחרים, הסופרים, הנוודים וגם מגן הגנבים. הרמס הוא אל אולימפי אשר היה אהוב מאוד על היוונים. הוא היה מעורה בענייניהם והוא שלימד אותם לשקול, לספור, למדוד ולכתוב.
הרומאים זיהו אותו עם מרקוריוס
התגלמות השמים, השליט הראשון של היקום. מסמל את היצירה והבריאה, שבעזרת חום השמש ומי הגשמים מפרים את האדמה ויוצרים חיים. הדמות המקבילה לאורנוס במיתולוגיה הרומית הוא קיילוס.
יאנוס
אל בעל שני פנים, אחד מביט לעבר והשני לעתיד. על שמו נקרא חודש ינואר.
אלת הקציר והחקלאות, שליטת היבולים, התבואה, המזון, ופוריות האדמה. שמה רומי הוא קרס.
פרספונה (קורה)
מלכת העולם התחתון ואשתו של האדס, אל השאול, במיתולוגיה היוונית. בתה של דמטר, אלת התבואה והפריון. בקרב הרומאים היא נודעה כפרוסרפינה (קורה).
וראה מיתוסים דומים על ירידה של אלים זכרים לשאול כגון אטיס, אדוניס ואוזיריס.
אל התשוקה במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא קופידון או .Amor
התיאור היווני המוקדם ביותר של בריאת העולם נמצא ביצירתו של המשורר הסיודוס, "תיאוגוניה", מהמאה ה-8 לפנה"ס. על תיאור זה, העולם נוצר מתוך הכאוס - מושג שמאוחר יותר קיבל משמעות הזהה ל"תוהו ובוהו", אבל משמעותו אצל הסיודוס אינה ברורה.
זהו סדר תהליך הבריאה לפי הסיודוס:
תיאור בריאת העולם על ידי אל אחד מובא גם על ידי המשורר הרומי אובידיוס בשירו מטמורפוזות, המציג יריעה רחבה של המיתולוגיה היוונית והרומית. אובידיוס מתאר את בריאת העולם כמעשה ידיו של אל אחד בשם כאוס, קדום מכל, אשר יוצר את העולם.
אולם לפי המשורר הומרוס, כפי שמסופר בקצרה ב"איליאדה", בוראי העולם הם אוקיאנוס ותטיס, ולא אורנוס וגאיה, אבל הומרוס הקדיש את עיקר יצירתו לסיפור מלחמת טרויה ולא לסיפור הבריאה.
בתחילה נוצרו יש מאין ארבעה כוחות ראשוניים: כאוס (תוהו ובוהו, דהיינו המרחב), גאיה (האדמה), טרטרוס (שאוֹל, העולם התחתון) וארוס (האהבה). אפשר שהשלושה האחרונים היו צאצאיו של כאוס, ועמם גם אֶרֶבּוּס (אפלת השאול) ונִיקְס (אפלת הארץ, דהיינו הלילה
מהזדווגות ארבוס וניקס נולדו אֵיתֶר (מרומי האוויר) והֶמֶרָה (היום). זה היה המפגש המיני הראשון.
לפי הסיודוס, מזיווגם של גאיה ואורנוס נוצרו יצורים שונים: בהתחלה מפלצות בעלות מאה זרועות, לאחר מכן הקיקלופים, בעלי עין האחת, הגיגאנטים הענקיים, ולבסוף הטיטאנים (12 במספר, בסך הכול). עוד ילדה גאיה לאורנוס שלושה קיקלופים ושלוש מפלצות בעלות מאה ידיים (הֶקָטוֹנְכִירִים). הטיטאנים ותפסו את השלטון בעולם.
אורנוס לא היה מרוצה מבניו וגירש אותם אל טרטרוס, השאול שבמעמקי האדמה. גאיה כעסה עליו על מעשה זה, ולכן זממה בעזרת צעיר בניה, הטיטאן קרונוס, לנשל את אורנוס ממעמדו כשליט העולם. היא חימשה את קרונוס במגל, שבאמצעותו הוא סירס את אורנוס אביו ותפס את מקומו.
את נטפי דמו של אורנוס קלטה גאיה והפכה לענקים ולנימפות, ולאריניות (אלות הנקם). מזרעו של אורנוס, שניגר לים, יצאה אפרודיטה, אלת האהבה והיופי.
לאחר ניצחונו של קרונוס על אורנוס שלטו הטיטנים בעולם, ומילאו אותו בצאצאיהם. אולם גאיה ואורנוס הזהירו את קרונוס שאחד מילדיו יהרוג אותו ויירש אותו. הם יעצו לבתם ריאה, אשתו של קרונוס, לצאת לליקטוס בכרתים כדי ללדת את זאוס, כדי שיינצל מידי מקרונוס, וייעצו לזאוס לבלוע את אשתו הראשונה מטיס, כדי שזאוס לא יודח בתורו על ידי בנו-שלו. כעבור זמן מה נולדה מתוך ראשו של זאוס אתנה, כשהיא בוגרת ולבושה בשריון מלא עם חרב שלופה. עם זאת, כשרצה לבלוע את צעיר בניו, זאוס, הגישה לו ריאה אבן מכוסה בדים במקומו, ולזאוס עצמו עזרה להימלט, והוא גדל בהסתר במערה בכרתים, כשהוא יונק משדיה של עז. כשבגר זאוס, הגשים את קללתו של אורנוס בכך שתפס את שלטונו של אביו, הכריח אותו להקיא בחזרה את אחיו ואחיותיו שבלע, וחלק יחד איתם את השליטה בעולם.
לאחר תקופת רווקות שבה נולדו אפרודיטה לזאוס ודיון (נכדתו של יאפטוס), הרמס לזאוס ומאיה (בתו של אטלס), פרספונה לזאוס ודמטר, ואפולו וארטמיס לזאוס ולטו (בתם של קאיוס ופוביה), נישאו זאוס והרה והולידו את הפיסטוס ומארס.
האלים קבעו את משכנם על הר אולימפוס, ולכן הם קרויים האלים האולימפיים.
בריאת האדם, על פי המיתולוגיה היוונית, מיוחסת לרוב לפרומתיאוס, הטיטאן. במשלי איזופוס פרומתיאוס מוזכר מספר פעמים בתור בורא האדם, אם כי במקרה אחד מוזכר דווקא זאוס בתפקיד זה. לפי גרסאות מסוימות, פרומתאוס הוא זה שברא את גוף האדם, אבל האלה אתנה היא זו שהעניקה להם נשמה.
בריאת האישה הראשונה, פנדורה, מוצגת על ידי הסיודוס כמעשה ידיו של הפייסטוס, בפקודת זאוס, במטרה להעניש את בני האדם על מעשה גנבת האש של פרומתאוס.
אפלטון מביא בדיאלוג טימיאוס סיפור שונה של בריאת העולם, המתואר על ידיו כמעשה ידיו של אל יחיד. האל מתואר כמעין אדריכל, המתכנן את העולם בהתאם לעקרונות הנדסיים ואסתטיים, כך למשל את הארץ הוא בוחר ליצור בצורת כדור, מכיוון שזו הצורה המושלמת ביותר. מעשה היצירה מתואר באופן טכני מאוד, ואפלטון מקדיש מילים רבות לתאר כיצד האל גוזר, מכופף, מחבר ומניע במסלולם את יסודות הבריאה השונים. האל מפריד אלו מאלו את ארבעת היסודות, הנתונים קודם לכן במצב של ערבוביה, ובורא את הזמן, השמיים, הארץ, כוכבי השמיים, והאלים הפחותים יותר. הוא גם הבורא את נשמת האדם, אבל את בריאת גופו הוא מפקיד בידי האלים המשניים, ומסיבה זו גופו של האדם הוא בן תמותה, בעוד שנשמתו היא בת אלמוות.
במיתולוגיה היוונית יש כמה גירסאות, שונות בתכלית זו מזו, לסיפור בריאת האדם.
לפי גירסה אחת נולד האדם הראשון, פֶּלַסְגוֹס שמו, מגופה של גאיה - האדמה. הוא הופיע בארקדיה שבפלופונסוס, וממנו יצא גזע האדם הראשון - הפלסגים, תושביה הקדמונים של יוון העתיקה. סיפור זה סופר בנוסח שונה באתונה: הפיסטוס ניסה לאנוס את אתנה, והיא השליכה אותו מעליה. את זרעו שנשפך עליה מחתה בצמר והשליכה מעליה, ומן הצמר יצא אֶרִיכְתוֹניוּס, ראשון האתונאים.
לפי גירסה אחרת, נפוצה יותר ששורשיה כנראה פיניקיים, יצרו האלים את בני האדם הראשונים עוד בתקופת שלטונו של קרונוס. היו אלה אנשי "תור הזהב" (העידן הראשון) שלא ידעו צער וזקנה. הם נפלו מן האלים רק בדבר אחד, שכן היו בני תמותה; אבל המוות בא עליהם בשלווה, כמו שינה, ואחרי מותם הפכו לרוחות מיטיבות.
אחרי שתפס זאוס את השלטון, יצרו האלים האולימפיים את בני "תור הכסף" (העידן השני), שנפלו מקודמיהם ולא חלקו כבוד לאלים.
זאוס מאס בהם ויצר את בני "תור הנחושת" (העידן השלישי), רודפי המלחמה והאלימות.
אחרי שהשמידו אלה את אלה, יצר זאוס את אנשי "תור הגבורה" (העידן הרביעי), שנכנסו לאגדות הקדומות. רבים מהם מצאו את מותם לפני חומות טרויה.
לבסוף באו בני "תור הברזל" (העידן החמישי), בני האדם של ימינו אלה, הקודרים וידועי התלאות. בני תור הברזל עתידים להידרדר עוד ועוד במרוצת הדורות.
הטיטן פרומתיאוס, שלא הצטרף לאחיו במלחמתם נגד האלים האולימפיים, הוא שיצר את האדם מבוץ שלש בידיו. הוא חיבב את יציריו, לימד אותם אומנויות שונות והעניק להם את האש שגנב מבני האלמוות. לכן גזר זאוס עונש נורא על פרומתיאוס עצמו, וגם על בני האדם: הוא ציווה על הפייסטוס ליצור דמות אישה יפהפייה וכלילת המעלות, פנדורה ("כל המתנות") שמה, נתן בידה כד (או תיבה) ומסרהּ במתנה לאפימתיאוס, אחיו הפזיז של פרומתיאוס. אפימתיאוס שמח על המתנה ונשא את פנדורה לאישה. פנדורה הוזהרה שלא לפתוח לעולם את הכד שלה, אך היא פתחה אותו בכל זאת, וממנו יצאו כל הרעות הפוקדות את האדם מאז ועד היום - חולי, רעב, עמל וסבל. רק התקווה נשארה בכד, ובזכותה יכולים בני האדם לשאת את מר גורלם.
הפיסטוס (וולקן) נזרק מהאולימפוס והופך לבעל מום;
האולימפוס;
שדות אליסיום;
נקטר ואמברוזיה
הנהר-סטיכס
פרסאוס (ומדוזה);
הראקלס (נכדו של פרסאוס);
פרומתיאוס;
אטלס;
תזיאוס והמינוטאור
אודיסיאוס (יוליסס), האיש שניסה למנוע את המלחמה על לבה של הלנה, הוגה רעיון הסוס הטרויאני .
לפי אחת הגירסאות, אריאדנה, בתו של מלך כרתים שתזיאוס הונה אותה, היא לא אחרת מאשר מורגן לה פיי, אחותו/אשתו/אהובתו של המלך ארתור.
וראה הסיפור הקלינגוני על ח'אלס.
אתינה ופוסידון נאבקים על הזכות להיות פטרוני אתונה. אתינה קונה את לב התושבים וזוכה. כתוצאה מהמאבק נולד המלך האנושי הראשון של העיר.
מלחמת טרויה היא כנראה האירוע שמציין את סוף שלב דמדומי האלים ואחריה נפסקת בהדרגה מעורבותם בחיי בני האדם.
האיליאדה והאודיסיאה - המאה 8 לפנה"ס (מלחמת טרויה שהחלה כזכור בגלל מריבה מטופשת בין שלוש אלות שהחליטו לבחור בפריס בן פריאמוס מלך טרויה שיכריע בשאלה מי מביניהן היפה ביותר...)
שימו לב שהסדרות "זינה" ו"הרקולס" ודומיהן מתרחשות בדיוק על הרקע התקופה הזאת, שבה מאסו בני האדם בשיגיונותיהם של האלים והגיעו למסקנה שזמנם עבר ויש להדיחם - והפרשנות בשתי העונות האחרונות של "זינה" אף מחמירה יותר לכיוון המעבר מהפגניות אל האמונה באל אחד (איליי הוא ללא ספק ישוע).
וראה גם כאן.
כאשר ייוולדו תינוקות בעלי שער שיבה, יביאו האלים את הקץ על האנושות כולה (וראה מיתוס הבריאה של הקיצ'ה).
ב"טימאוס" לאפלטון, שנכתב בשנת 360 לפנה"ס, טימאוס מתאר מיתוס מבול דומה לאלה שבגירסאות הקודמות, ולפיו בתור הארד, זאוס מאס בבני האדם והביא מבול לכלותם. הטיטן פרומתיאוס, בורא האדם, ידע על כוונתו והזהיר את בנו דֶאוקַליוֹן. הלה בנה תיבה, ישב בה עם אשתו פִּירָה (בתם של אפימתיאוס ופנדורה) ושהה בה תשעה ימים, עד שפסק הגשם והתיבה נחה על הר פרנסוס.
אחרי המבול באו דאוקליון ופירה לדלפי והתפללו לטיטנית תמיס (אמו של פרומתיאוס, בכמה סיפורים), וזו יעצה להם להשליך מאחורי גבם אבנים, שהפכו לגברים ולנשים.
אורפיאוס ואורידיצ'ה/איזנאמי ואיזנאגי
המיתוס סופר בתקופתו של וירגיליוס וכן במטמורפוזות של אובידיוס.
לפי המיתוס, בשובו של אורפיאוס ממסע הארגונאוטים הוא נשא לאישה את הנימפה אורידיצ'ה אותה אהב אהבה עזה. אריסטיוס ראה אותה ובהשפעתו הכיש אותה צפע והיא מתה.
לפי גרסה אחרת רדף אחריה סאטיר ביער בניסיון לאנוס אותה, ובעת מנוסתה היא לא שמה לב ודרכה על נחש ארסי שהכיש אותה והיא מתה והגיעה לשאול.
אורפיאוס, בעודו ממתין לה ביום חתונתו, קיבל את ההודעה המרה על מותה מפי שליח. הוא סירב להתנחם וחדל לשיר. בהחליטו לחפשה הוא החל לנגן ולשיר באופן כל כך עצוב שהנימפות והאלות בכו ואפילו האריניות בכו.
האדס ופרספונה העניקו לו חסד חד-פעמי – הוא יוכל להחזיר את רעייתו אל ארץ החיים בתנאי שילך לפניה ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם כליל מהשאול. כאשר אורפאוס חשד שאורידיצ'ה אינה מאחוריו והאדס מרמה אותו הוא פנה לאחור כדי לראות את אורידיצ'ה, הוא ראה את דמותה מתקרבת ופשט את זרועותיו כדי לחבק אותה. בו ברגע נעלמה חזרה אל השאול.
לסיפורה של אורידיצ'ה יש מקבילות תרבותיות אוניברסליות רבות, מהמיתוס היפני של איזנאגי ואיזנאמי, מיתוס המאיה של איצאמנה ואיכשל, והמיתוס ההודי של סוויטרי וסאטיאבן. למרות שלעתים קרובות משווים אותו למיתוס האכדי/השומרי על ירידתה של איננה לשאול, הסיפור הזה מקביל למעשה לסיפור חטיפתה של פרספונה על ידי האדס כיוון שגם "הירידה של איננה" וגם חטיפתה של פרספונה הם הסברים תרבותיים לחילופי העונות. הסיפור המקראי על אשתו של לוט, שהפכה לנציב מלח מפני שהביטה לאחור אל העיר ממנה נמלטה, מושווה לעתים קרובות לסיפורם של אורפיאוס ואורידיצ'ה.
כדי לקבל תמונה של משפחת האלים הרומית, אפשר פשוט לקחת את משפחת האלים היוונית ולהחליף את השמות...
ליבר
וז'וביס
אלת האהבה, היופי והפריון במיתולוגיה הרומית. מקבילתה היוונית היא אפרודיטה (ראה גם עשתרת).
אלת הבית, המשפחה ואש האח. המקבילה היוונית לווסטה היא הסטיה.
אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק. כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה היוונית מופיעה כאתנה.
שליט הטיטאנים, ואדון האסיף במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה היוונית הוא נקרא קרונוס.
גילם את מחזור הטבע והפריון. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין. במיתולוגיה הרומית הוא מוכר גם בשמו היווני דיוניסוס וגם בשמו הרומי בכחוס.
אל הימים, האוקיינוסים, הסוסים ורעידות האדמה, מוכר גם כאחד משלושת האלים המרכזיים והחזקים המכונים "שלושת הגדולים", לצד אחיו זאוס (יופיטר) והאדס (פלוטו). בקרב היוונים מוכר בשם פוסידון.
לונה
אלת הירח והתגלמותו מקבילתה היוונית היא סלנה.
בן האל היווני זאוס ובת התמותה אלקמנה אשת אמפיטריאון. אחד המפורסמים שבגיבוריה האגדיים של יוון העתיקה. "הראקלס" ("תהילת הרה") הוא הגרסה היוונית לשם שאומץ בהמשך בעולם המערבי.
פאונוס
פּאונוס הוא אל הרועים ועדריהם ומייצג גם את המוזיקה הפסטורלית והשעשועים. ראו בו האנשה של הטבע, שמצד אחד מושך ומפתה בסגולותיו המרגיעות, אבל עשוי להתחלף בזמן קצר לסוער ומסוכן.
במיתולוגיה הרומית הוא נקרא בשם פאן.
אל המלחמה, הקרב, התשוקה והריקוד, אחד משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. בנם הבכור של יופיטר ויונו אשר לפי מספר מקורות לא חיבבו אותו במיוחד. מקבילו היווני הקרוב ביותר הוא ארס.
אל השמיים, מטיל הרעם והברק, בכיר אלי האולימפוס במיתולוגיה היוונית ומלכם. זאוס אחת מדמויות המפתח במיתולוגיה בהיותו אביהם-מולידם של מרבית האלים החשובים וגיבורי המיתולוגיה.
ביוונית הוא נקרא זאוס.
אלת הנישואין, האימהות והלידה, ופטרוניתן של הנשים הנשואות. בקרב היוונים נודעה כהרה.
אפולו (פויבוס)
אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והשירה, ועוד.
אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית, בת לווייתם של יופיטר, ראש האלים, ומינרווה, אלת החכמה ותכסיסי המלחמה. בקרב היוונים היא נודעה כניקה.
הפייסטוס הוא אל הנפחות והאש במיתולוגיה היוונית. בנם של יופיטר ויונו, ולפי גרסאות אחדות - בעלה של ונוס. נחשב לאל "טוב" ורודף שלום, אהוב בשמים ובארץ, המשען והסמל של חיי תרבות ואפוטרופוס הנפחים. שמו היווני הפייסטוס.
אלת הציד, חיות הבר והבתולות. מאוחרות יותר זוהתה עם סלנה, אלת הירח.
בקרב היוונים היא נקראה ארטמיס.
גיבור ואל הרפואה.
אל השאול, העושר ומעמקי האדמה. בקרב היוונים נודע בשם האדס.
שליח האלים, פטרון הרופאים, הסוחרים, הסופרים, הנוודים וגם מגן הגנבים. היה מעורה בענייני העם והוא שלימד אותם לשקול, לספור, למדוד ולכתוב. הוא מזוהה עם הרמס היווני.
התגלמות השמים, השליט הראשון של היקום. מסמל את היצירה והבריאה, שבעזרת חום השמש ומי הגשמים מפרים את האדמה ויוצרים חיים. הדמות המקבילה לקיילוס במיתולוגיה היוונית היא אורנוס.
אל השמש, גירסה מאוחרת יותר שלי האל סול.
אל בעל שני פנים, אחד מביט לעבר והשני לעתיד. על שמו נקרא חודש ינואר.
אלת הקציר והחקלאות, שליטת היבולים, התבואה, המזון, ופוריות האדמה. שמה היווני דמטר.
פרוסרפינה (קורה)
מלכת העולם התחתון ואשתו של פלוטו, אל השאול, בקרב היוונים היא נודעה כפרספונה (קורה) והייתה מזוהה גם עם האלה הקדומה ליברה.
וראה מיתוסים דומים על ירידה של אלים זכרים לשאול כגון אטיס, אדוניס ואוזיריס.
אל התשוקה. במיתולוגיה היוונית הוא נקרא ארוס או .Amor
המיתולוגיה הרומית שואבת משני מקורות - האטרוסקי והיווני. הרומאים היו במקור אנימיסטים (מאמינים שבכל עצם דומם יש רוח אלוהית), אך המפגש עם תרבות יוון שכנע אותם לאמץ את משפחת האלים היוונית (**ראה הערה על כך בהקדמה לפרק**).
לפני שהיו אדמה או ים או גן עדן, היה קיים רק תוהו ובוהו: חומר חסר צורה, חסר חיים לא מאורגן. לא היו שמש, ירח או אוויר. היסודות היו קיימים, אבל היו חסרי צורה ואופי. האדמה לא הייתה מוצקה, המים לא היו נוזלים, והשמים היו חסרי אור.
היה ניגוד בכל הדברים: חם בניגוד לקר, לח בניגוד ליבש, כבד בניגוד לקל, קשה בניגוד לרך.
לבסוף יישב אל, כוח טבעי עליון, את הסתירה הזאת. הוא הפריד בין אדמה מן השמים, הפריד בין היבשה לבין המים, ופיצל את האוויר הצלול מבין העננים, ובכך ארגן את כל הדברים באיחוד מאוזן. בספירה הגבוהה ביותר הוא יצר כיפה שמימית של חוסר משקל ואתר ללא רבב. את האזור הנמוך יותר הוא מילא באוויר, קל אבל לא נטול חומר. ואז הגיעה האדמה הכבדה, אשר שקעה תחת כובד משקלו והייתה מוקפת בים.
וכך הכניס האל, לא משנה איזה אל, סדר במאסה הכאוטית על ידי הפרדתה למרכיביה, וארגונם לכלל לכדי שלמות הרמונית.
ואז עיצב האל את הארץ לצורת כדור גדול וגרם לים להתפשט לכיוון אחד ולכיוון האחר. הוא ברא מעיינות, בריכות, אגמים, ואז יצר נהרות וגרם להם לזרום לעבר הים. הוא שיטח את המישורים, גרם לעמקים לשקוע למטה, והעלה הרים מהמישורים. הוא ארגן את הארץ לחמישה אזורים, מספר זהה למספרם בשמים, והם מחולקים לשני אזורים מימין, שניים משמאל, ואחד במרכז. בארץ, האזור המרכזי חם מדי למגורים ושני האזורים החיצוניים קרים מדי, אבל בין הקצוות הללו יצר האל שני אזורים ממוזגים שבהם החום והקור מאוזנים.
מתחת לאתר ומעל לאדמה תלוי האוויר, שבו יצר האל ערפל ועננים, והציב רעמים בתוך העננים. לכל אחת מארבע רוחות הוא הקצה גבולות ומטרה. הוא גרם לכוכבים, שעד כה היו מכוסים בעלטה, לצאת ולהאיר את השמים.
את המים הוא מילא בדגים, את האדמה בחיות הבר, ואת האוויר בציפורים. אבל אף אחד מהיצורים האלה לא היה קרוב לאלים בבינתו; אף אחד מהם לא יכול היה להיקרא בזכות אדון על כל האחרים.
האל שברא את הארץ הטובה יותר ברא את האדם מזרע אלוהי, או שפרומתיאוס עיצב תמונה של האלים מתוך גוש אדמה שהופרד מן האתר, ולכן שמר עדיין על כמה תכונות אלוהיות. לא משנה מי ברא את האדם, יישות חדשה זו נוצרה כדי לעמוד זקוף ועיניה נשואות אל השמים והכוכבים, שלא כמו בעלי חיים אחרים שראשיהם ומבטיהם מופנים אל הקרקע.
תור האדם הראשון היה תור הזהב, שבמהלכו בני האדם עשו את הדבר הנכון ללא חוקים וללא איום בעונש. איש לא התרחק מהבית. כולם חיו בשלום עם שכניהם, והארץ עצמה נתנה פרי ללא עיבוד או עבודה. גרגרי יער, פירות, דגנים, ופרחים למכביר צמחו בשפע על אף שהקרקע נותרה בלתי מעובדת. הנהרות היו גדושים חלב ונקטר, ודבש נטף מן העצים. האביב היה העונה היחידה.
כאשר איבד סאטורן את שלטונו לטובת יופיטר, תור הזהב הזה עלי אדמות פינה את מקומו לתור הכסף. יופיטר, אל השמים, קיצר את האביב והוסיף את עונות הקיץ, הסתיו והחורף. כעת הניבה האדמה שפע של תבואה רק משדות מעובדים, שעבודת אדם ובהמה הפכה אותם לפוריים.
ואז הגיע תור הברונזה. כפי שהברונזה קשה יותר מכסף, כן היו לאדם כעת נטיות לוחמניות הרבה יותר מאשר בעבר.
לבסוף הגיע תור הברזל, מתכת פשוטה יותר וקשה יותר מזהב, כסף או ברונזה. מעלותיו הטבעית של האדם פינו כעת מקום לתכונות שפלות וקשות יותר. צניעות, אמת ונאמנות התחלפו בבגידה, רמאות וחמדנות. ימאים חצו את הים בחיפוש אחר שטחים חדשים וכוח. האדם חיפש עושר במקומות זרים ומתחת האדמה. עושר זה בתורו הפך לגורם של רוע וסבל רבים. חבר בגד בחבר, וקרוב משפחה פנה נגד קרוב משפחה.
העימות בארץ איים אפילו על השמים. אגדות מספרות כיצד באותה תקופה ניסו הענקים לערוך מתקפה על ממלכת האלים, ע"י ערימת הר על הר כדי להגיע לשמים. יופיטר הגן על ממלכתו השמימית ברעם אדיר, אשר מוטט את מגדל ההרים, והענקים נמחצו תחתיו בנפילתו. נהרות דם זרמו מגופותיהם, מציפים את הארץ. אומרים שמהאדמה ספוגת הדם הזו נולד זן חדש של בני אדם, אשר כמו אבותיהם הענקים לא רחשו כבוד לאלים.
אחרי שברא את האדם, התגנב פרומתיאוס אל האולימפוס וגנב משם כמה ניצוצות כדי שלאדם יהיה אור, חום ואש לבישול. כעונש על מעשיו קשר זאוס את פרומתיאוס לצוק ושלח אליו עורבים שניקרו את כבדו, אשר צמח בכל לילה מחדש.
נוסף על כך, הוא נתן לנערה צעירה בשם פנדורה ("כל המתנות") תיבה, כשהוא אוסר עליה לפתוח אותה. כאשר היא פתחה אותה, יצאו מתוכה "כל דברי הרוע והמגפה" והטוב היחיד שנשאר לאדם הוא התקווה.
ה"איניאדה" וספרי ההיסטוריה המוקדמים של ליביוס הם המקור המקיף ביותר למיתוסים על ייסוד רומא. חומרים מאגדות הגבורה היווניות שולבו בסיפור זה כבר בשלב מוקדם.
הכול התחיל כאשר האלה אפרודיטה ילדה בן לאנחיזס, גבר בן תמותה - הלא הוא איניאס, מגיבורי מלחמת טרויה. איניאס נשא אישה לבתו של המלך לטינוס, אבי הלטינים, ובעקבות התפתחות גנאלוגית מפותלת (**ראה תרשים**), הפך לאביהם הקדמון של רומולוס ורמוס.
אחרי נפילת טרויה רצה איניאס להישאר בעיר כדי לנקום בהלנה, אך אפרודיטה שכנעה את זאוס להישבע לה שבנה ימלוך על איטליה (נשמע מוכר?), ופקדה על איניאס להימלט. הוא וכל משפחתו יצאו עם אנשיהם, המכונים "אנאידים", לחפש מולדת חדשה. אשתו, קראוזה, נפטרה בדרך.
(בנקודה זו עובר הדגש מהיווני לרומי, ולכן נעשה שימוש בשמות הרומיים של האלים, חוץ מאפרודיטה).
אחרי שש שנות נדודים, מאבקים ומספר ניסיונות כושלים להקים ערים, הגיעו איניאס ואנשיו לקרתאגו, שם סיפר איניאס בראשונה למלכה דידו את סיפור הסוס הטרויאני ושמע את הנבואה שעל פיה הוא עתיד למלוך באיטליה ובעולם כולו. הוא ניהל אתה רומן שנמשך שנה, ודידו הציעה לו ולאנשיו להישאר בקרתגו ולמשול יחד אתה בכוחותיהם המאוחדים, בעידודה של האלה יונו, שידעה כי עירה האהובה תובס בעתיד ע"י צאצאי הטרויאנים. אבל יופיטר ואפרודיטה שלחו את שליח האלים מרקוריוס להורות לאיניאס לעזוב את קרתאגו ולהמשיך במסע ("לך לך"...). כאשר נודע הדבר לדידו המאוהבת, היא הורתה לאחותה אנה לבנות מוקד, לכאורה כדי לשרוף את החפצים שהשאיר איניאס מאחור בחפזונו. היא הטילה קללה שדנה את רומא וקרתאגו למלחמת נצח ולאחר מכן השליכה את עצמה למוקד (ראה "דידו ואיניאס", ראה טבלת סיפורי ירידה אל השאול).
לאחר נדודים רבים הגיע איניאס לאיטליה, נלחם באויביו ונפצע בקרב, אך אמו אפרודיטה נתנה לו צמח בעל סגולות מרפא, ואיניאס הפך ליצור פלאי על-אנושי, גבר על כל אויביו, ובנו ייסד את העיר אלבה לונגה.
כעבור כמה דורות ילדה הבתולה הווסטלית ריאה סילביה, בתו של אמוליוס מלך אלבה לונגה, שני בנים תאומים לאל מארס, רמוס ורומולוס. אביה, חשש שהתאומים יקשרו נגדו ויגזלו את כתרו, והורה לשים אותם בשוקת ולהשליכם לנהר הטיבר. אולם המים היו גבוהים בעונה זו והתאומים הצליחו לעלות על גדת הנהר, שם מצאה אותם זאבה וטיפלה בהם בעזרת נקר (שני בעלי חיים מקודשים לאל מארס). בהמשך מצא את התאומים רועה ושמו פאוסטולוס, שאסף אותם אל ביתו וגידלם כבניו. עם הגיעם לבגרות, הרגו רומולוס ורמוס את אמוליוס והחזירו את סבם, נומיטור, לשלטון כמלך אלבה לונגה. לאחר מכן החליטו להקים עיר משלהם, ובסופו של דבר בחרו במקום שבו היניקה אותם הזאבה. רומולוס החל לבנות את החומות על גבעת הפלטין, אך רמוס הקניט את אחיו כיוון שחשב שהן נמוכות מדי. כדי להוכיח את טיעונו רמוס קפץ רמוס מעבר לחומה, ורומולוס הזועם הרג אותו והמשיך בבניית העיר החדשה, לה נתן את השם רומה (רומא) על שם עצמו. האזרחים הראשונים היו פורעי חוק ופושעים נמלטים שרומולוס נתן להם נחלה על גבעת הקפיטול.
לפי ההיסטוריון בן המאה ה-12 ג'פרי ממונמאות', מחבר "ההיסטוריה של מלכי בריטניה", ברוטוס, צאצאו של איניאס, הוא מייסד בריטניה ומלכה הראשון, ולמעשה היא קרויה על שמו. אגדה זו מופיעה גם ב"היסטוריה של הבריטים", חיבור היסטורי מהמאה ה-9 המיוחס לנניוס, אולם הוא לא נזכר בשום טקסט קלאסי ואינו נחשב להיסטורי.
לפי האגדה, ברוטוס גרם בשוגג למות אמו (בלידה) ואביו (בירי חץ), ועל כן נאלץ לגלות מאיטליה ולצאת למסע נדודים והרפתקאות המזכיר מאוד את ה"אודיסיאה". בעקבות התגלותה של האלה דיאנה אליו, הוא הגיע אל האי אלביון, הלא הוא בריטניה, אנשיו כבשו אותו ויישבו אותו, ומאז נקרא האי על שמו (בריטניה). במותו התחלקה ממלכתו בין בניו (וכך נוצרה החלוקה לאנגליה, ויילס וסקוטלנד).
תקופת שלטונו תואמת לכאורה את התקופה שבה היה עלי הכוהן הגדול שופט בישראל, וארון הברית נשבה ע"י הפלשתים (כלומר על סף כינון המלוכה בישראל).
האנאיד של וירגיליוס, המאה הראשונה לפנה"ס וספרי ההיסטוריה של ליביוס;
הטרויאנים נחשבים לאבותיהם הקדמונים של הרומאים;
בניית רומא היא כנראה האירוע המציין את סוף שלב דמדומי האלים.
איניאס נחשב גם לאביה הקדמון של השושלת היוליאנית, משפחתו של יוליוס קיסר
ההיסטוריה/מיתולוגיה הרומית
1. המקור
ליביוס, דיוניסוס מהליקרנסוס וקווינטוס ולריוס מקסימוס (יש הבדלים קלים בין הגירסאות)
2. תקופת הכתיבה
תחילת המאה ה-1
3. תקופת ההתרחשות
500 לפנה"ס
4. שני האחים
סרוויוס טוליוס (מלך רומא השישי), לוסיוס טרקווינס (אחיו החורג)
5. הנסיך/הבן/האחיין/הנכד
לוקיוס יוניוס ברוטוס (=השוטה), הפרוקונסול הראשון של רומא
6. האם
טארקוויניה (אמו של לוקיוס יוניוס ברוטוס)
7. האחות/ הבת/האהובה/הנסיכה
אחד מבניו של טרקווינס אונס בת אצילים, לוקרציה, ולפני שהיא מתאבדת היא מספרת על המעשה לאביה ולבעלה, בנוכחותו של ברוטוס, מה שגורם לברוטוס להחליט שהגיעה השעה לפעול בגלוי נגד טרקווינס.
8. הבגידה
טרקווינס הורג את טוליוס וגוזל את כתרו
9. השיגעון
ברוטוס מחליט להעמיד פני משוגע כדי להינצל (ראה תקדים דויד המלך בחצר אכיש מלך גת) ואף אינו מתנגד לכינוי ברוטוס ("טמבל");
ה"נדודים במדבר" כשלב הכרחי בתהליך ההפיכה לגיבור;
טרקווינס שולח שניים מבניו אל האוראקל בדלפי יחד עם ברוטוס (=רוזנקרנץ וגילדנשטרן)
10. הנקמה
ברוטוס חושף את פרצופו האמיתי של טרקווינס בפני בני רומא והם מחליטים לנדות אותו ולסגור בפניו את שערי העיר לנצח.
11. הערות
אין כאן כל מעורבות של אלים או כוחות עליונים או גורמים על טבעיים אחרים ("הגירסה ההיסטורית").
יום אחד, כאשר ראה יופיטר את מעשיהם הרעים של בני האדם, הוא התרגז והחליט להשמידם. תחילה רצה לשרוף את הארץ, אך לאחר מכן שינה את דעתו מחשש שהאש תגיע גם לשמים ותצית אותם. לכן החליט להציף את האדמה במבול אימתני. וכך, בעזרתו של נפטון, אל הים, הוא חולל רעידת אדמה וסופה שהציפו הכול, חוץ מפסגת הר פרנסוס, כדי ששם יוכלו למצוא מקלט דיאוקליון ואשתו פירה, שהיו צדיקי הדור. לבסוף, כאשר המבול הסתיים, יצאו דאוקליון ופירה ממקום מחבואם ולפי עצתו של האורקאל, אכלסו את העולם מחדש ע"י זריקת אבנים שהפכו לבני אדם לאחר זריקתם.
דאוקליון לא האמין למשמע אוזניו, ופיירה הצהירה בקול שלעולם לא תבזה את רוחה של אמה בכך שתפריע למנוחת עצמותיה. אולם דאוקליון חשב שאין לקחת את דברי האורקל כפשוטם, שהאם המוזכרת אינה אם אנושית, אלא אם אדמה, ושהעצמות שיש לפזר הן אבנים מגוף האדמה. כשהחליטו להעמיד את הפירוש הזה למבחן, דאוקליון ופיירה פיזרו מאחוריהם אבנים מהאדמה.
איש לא היה מאמין למה שקרה אחר כך, לולא העדות שבאגדות עתיקות. האבנים, לאחר שנזרקו ארצה, איבדו את קשיותן ולבשו צורות אנושיות. אלה שפוזרו על ידי דאוקליון הפכו לזכרים, ואלה שפוזרו על ידי פירה הפכו לנקבות. וכך אוכלסה הארץ מחדש.
(שימו לב שהסיפור נלקח כמעט כלשונו מהמיתולוגיה היוונית ואפילו השמות לא הוחלפו כדי להגן על החפים מפשע...)
משפחת האלים הסינית
(תמונה 47, מעובדת מ...**)
1. במיתולוגיה הסינית, המונח "מיתוס קוסמוגוני" או "מיתוס מוצא" מדויק יותר מ"מיתוס בריאה", מכיוון שמעט מאוד סיפורים כוללים אלוהות של בורא עולם או רצון אלוהי. מיתוסים סינים של בריאה שונים באופן מהותי ממסורות מונותיאיסטיות עם גרסה מורשית אחת, למשל מיתוס הבריאה היהודי-נוצרי של בראשית: בספרות הסינית העתיקה - הקלאסיקות הסיניות - ישנם מיתוסים מקוריים רבים ומנוגדים.
חלק מהמיתוסים הקוסמוגוניים הסיניים מציגים נושאים המוכרים במיתולוגיה ההשוואתית. לדוגמה, בריאה מכאוס. גוויות מפורקות של ישות קדמונית (פאנגו) במיתולוגיה הסינית הדומה לאגדת תיאמט אלת הים במיתולוגיה המסופוטמית ואם הדור הראשון של האלים באפוס אנומה אליש), זוג אחים שהם בוראי העולם (פו שי ונו'וה הסינים, ואיזאנגי ואיזאנמי היפניים או רמוס ורומולוס הרומיים, אשר להם מיוחס ייסודה של העיר רומא), וקוסמולוגיה דואליסטית (יין-יאנג הסיני) ואהורא מזדא האל הבורא והרוח העליונה מול הרוח הרעה – אהרימן, בדת הזורואסטרית).
לעומת זאת, נושאים מיתיים אחרים הם סיניים באופן ייחודי. בעוד שהמיתולוגיות של מסופוטמיה, מצרים ויוון האמינו כי מים קדומים הם היסוד היחיד שהיה קיים "בהתחלה", היסוד הבסיסי בקוסמולוגיה הסינית הוא צ'י ("אנרגיית החיים", נשימה, "כוח חיים") המגלם אנרגיה קוסמית השולטת בחומר, בזמן ובמרחב. אנרגיה זו, על פי הנרטיבים המיתיים הסיניים, עוברת טרנספורמציה ברגע הבריאה, כך שרכיב האדים הערפילי מתמיין לאלמנטים כפולים של זכר ונקבה, יין-יאנג, חומר קשה ורך, ואלמנטים בינאריים אחרים.
2. לפי גירסה אחת של סיפור הבריאה, בראשית היה היקום מאסה אחת של בלבול ("תוהו ובוהו"). אז הופיעה משום מקום ביצה שחורה שהכילה את פאן גו.
פאן גו ישן בביצה במשך 18,000 אלף שנה, ובכל אותו זמן המשיך גופו לגדול. יום אחד פקח פאן-גו את עיניו וגילה כי הוא שרוי באפלה. בזעמו נופף פאן גו בחוזקה גרזן שהיה בידו. פתאום נשמע קול נפץ, הביצה הגדולה התבקעה! לאט בא ועלה אור מן השמים. פאן גו חשב לעצמו: מה יקרה אם השמים והארץ שוב ינעלו את שעריהם? על כן החליט לתמוך בשמים בראשו, ובארץ ברגליו.
לאחר מכן, במשך עוד 18,000 שנה, גדל גובה השמים מדי יום ב-3 מ', ועובי הארץ גדל מדי יום ב-3 מ' וקומתו של פאנגו שעמד ביניהם, גבהה ב-3 מ'. כך נוצר המרחק הנוכחי בין בשמים לארץ, שהוא 9 מיליון לי (כ-48,000 ק"מ).
אחרי שסיתת את השמש והירח, התברר שפאן גו שכח לשים אותם במסילותיהם ולאחר מותו הם ברחו והתחבאו בים, והאנשים נאלצו לחיות בחושך. קיסר השמים שלח את הזמן כדי שיצווה על השמש והירח לחזור למקומם ולמלא את תפקידם, אבל הם סירבו. בודהא (** על בן התמותה שמייעץ לאלים – לברר את ההקשר הבודהאי**) שמע על כך והוא החזיר את פאן גו לחיים והורה לו לכתוב על כף-ידו השמאלית את המילה "שמש" ועל כף-ידו הימנית-את המילה "ירח". פאן גו עשה זאת והלך אל הים ופשט את ידו השמאלית וקרא לשמש, ופשט את ידו הימנית וקרא לירח, וחזר שבע פעמים על הלחש הסודי שקיבל. מאז השמש והירח סובבים כסדרם והזמן מחולק לימים ולילות.
מאוחר יותר הפך פאן גו לראש "שלישיית הטהורים", שילוש טאואיסטי בצמרת קיסרות השמיים. בתפקיד זה החליף אותו מאוחר יותר קיסר האיחוד: בימים קדומים מאוד גר בהר הקדוש "טאי שאן" זקן בשם יואן-שְה טייֵן-ואנג שנהג לשבת על סלע ולספר על ימי בראשית כאילו היה נוכח שם בעצמו. כששאלו אותו מאיפה הוא, היה מצביע על השמיים. כדי לשמוע את פרטי הסיפור שלו צריך לעלות לשמיים ולהמשיך עד למקום שבו נולד היש מאין. מסופר על אדם שעשה זאת ושמע שרוחו של פאן גו יצאה מגופו וחיפשה גוף אחר לשכון בו. היא חיפשה עד שהגיעה למקום שבו גר טאי יואן, אנדרוגינוס בתול בן ארבעים שמדי יום היה מטפס לראש ההר כדי לקלוט את תמצית השמש והירח. האיזון הזה בין הזכרי לנקבי משך את פאן גו, והוא נהפך לקרן אור ונכנס לגופו של האיש דרך פיו. אחרי שתיים-עשרה שנות הריון נולד מחוט השדרה של אמו אותו יואן-שה טיין-ואנג, שפירוש שמו הוא "מלך השמיים של ההתחלה המקורית".
3. ב"דאו דה ג'ינג" (מאה 4 לפנה"ס) מתוארת קוסמוגוניה סינית מיתולוגית פחות, עם כמה התייחסויות לבריאה:
העולם התחיל מלא כלום: "היה משהו חסר תוואים ועם זאת שלם, שנולד לפני השמים והארץ; דומם – נטול צורה - עמד לבדו ובלתי משתנה. אנו עשויים לראות בה את אם השמים והארץ. כיוון שאינני יודע את שמה, אני מכנה אותה "הדרך".
4. בתרבות העממית הסינית, קיסר הירקן הוא שליט השמים וכל ממלכות הקיום תחתיהם, כולל זו של האדם והגיהנום, הוא אחד האלים החשובים ביותר בפנתיאון הסיני המסורתי, אבל אינו אחראי לתהליך הבריאה עצמו. לפי המיתולוגיה הטאואיסטית, קיסר הירקן שולט בכל ממלכות בני התמותה ומתחתיהן (אם כי נחשב לנחות יותר מ"שלושת הטהורים"). הוא עושה משפט ופוסק תגמולים ותרופות למעשי הקדושים, החיים והנפטרים בהתאם למערכת זכויות המכונה כתב הזהב של עקרונות הירקן. כאשר הייתה התנגדות לפסיקות שניתנו, בדרך כלל מצד קדושים אחרים, הממשל היה נעזר מפעם לפעם בעצותיהם של הזקנים המייעצים.
קיסר הירקן היה במקור עוזרו של המאסטר האלוהי של המקור השמימי, יואנשי טיאנזון, אחד מ"שלושת הטהורים", שלוש ההתגלמויות הקדמוניות של הטאו.
אולם יש טאואיסטים שפקפקו בטוב לבו מכיוון שהבניינים והתשתיות שלו בשמים ובארץ נתפסו לפעמים כמפריעים לחוקי הטבע הרבים או הדאו.
על יואנשי טיאנזון נאמר שהוא הראשית העילאית, הבורא האינסופי והנצחי של השמים וארץ, שבחר ביו-הואנג, או קיסר הירקן, להיות יורשו האישי. את קיסר הירקן עתיד לרשת בסופו של דבר המאסטר השמימי של שחר הירקן של דלת הזהב. הדמויות של שניהם מוטבעות על החלק הקדמי של זרועות כסאו. לפי שני טקסטים עממיים מ-1925 ו-1972 גואן יו הפך לקיסר הירקן ה-18 בערך בשנת 1840 לספירה, אולם יש החולקים על כך שגואן יו היה היורש, ולכן לעתים קרובות סוגדים לקיסר הירקן ולגואן בנפרד. לפי כתבי טיינטי, לקיסר הירקן הנוכחי קדמו 55 אחרים.
נאמר שקיסר הירקן היה במקור נסיך הכתר של ממלכת האושר הטהור והאורות והקישוטים המלכותיים והשמימיים. בלידתו, הוא פלט אור מופלא שמילא את הממלכה כולה. בצעירותו הוא היה טוב לב, חכם ונבון. הוא הקדיש את כל ילדותו לעזרה לנזקקים (העניים והסובלים, הנטושים והבודדים, הרעבים והנכים). יתר על כן, הוא נהג בכבוד ובטוב לב הן כלפי בני אדם והן כלפי יצורים חיים. אחרי מות אביו, הוא עלה על כס המלוכה. הוא וידא שכל אחד בממלכתו ימצא שלווה וסיפוק. לאחר מכן אמר לשריו כי הוא רוצה לקדם את הטאו על הצוק המואר והריחני.
אחרי 1750 עידנים, שכל אחד מהם נמשך 129,600 שנים, הוא הגיע לאלמוות מוזהב. אחרי עוד מאה מיליוני שנים של טיפוח, הוא הפך לבסוף לקיסר הירקן (לפי הנתונים האלה, פרק הזמן שקדם להפיכתו לקיסר הירקן נמשך בסך הכול כ-327 מיליון שנים).
5. אחד המיתוסים מתאר כיצד הפך קיסר הירקן למלך כל האלים בשמים. זהו אחד המיתוסים המעטים שבהם קיסר הירקן מפגין באמת את עוצמתו.
בראשית הזמן, הארץ הייתה מקום קשה מאוד לחיות בו; קשה הרבה יותר מאשר עכשיו. לבני האדם היו קשיים עצומים בהתמודדות עם הקיום; הם נאלצו להתמודד לא רק עם התנאים הקשים, אלא גם עם כל מיני יצורים מפלצתיים. בתקופה זו, גם לא היו אלים רבים שיגנו עליהם. יתר על כן, שדים רבים, רבי עוצמה ורשעים, קראו תיגר על בני האלמוות שבשמים. באותה תקופה היה קיסר הירקן בן תמותה רגיל ששוטט עלי אדמות כדי לאנשים רבים ככל שיכול. עם זאת, הוא היה עצוב לנוכח העובדה שכוחותיו היו מוגבלים והוא יכול היה רק להקל על סבלם של בני אדם. הוא החליט לפרוש למערה בהר ולטפח את הטאו שלו. הוא עבר 3,200 מבחנים, שכל אחד מהם נמשך כ-3 מיליון שנה.
למרבה הצער, ליישות רעה רבת עוצמה - מין שד, ששכן עלי אדמות - הייתה שאיפה לכבוש את בני האלמוות ואת האלים בשמים ולהכריז ריבונות על היקום כולו. גם יישות רעה זו פרשה כדי לעסוק במדיטציה ולהרחיב את כוחה, אם כי מאוחר יותר מקיסר הירקן. הוא עבר 3,000 מבחנים, שגם כל אחד מהם נמשך כ-3 מיליון שנה. אחרי שעבר את המבחן האחרון שלו, הוא היה סמוך ובטוח שאיש לא יוכל להביסו. הוא חזר לעולם וגייס צבא של שדים במטרה לתקוף את השמים. בני האלמוות, שהיו מודעים לאיום, נאספו ונערכו למלחמה. האלים לא היו מסוגלים לעצור את השד החזק והוא הביס את כולם.
למרבה המזל, סיים את קיסר הירקן את הכשרתו בעיצומה של המלחמה הזאת. הוא שינה את פני הארץ כדי להפוך אותה לנסבלת יותר לבני האדם והדף כל מיני חיות מפלצתיות. לפתע, הוא ראה זוהר מרושע נפלט מהשמים וידע שמשהו אינו כשורה. הוא התעלה וראה שמתנהלת מלחמה, הוא ראה שהשד חזק מכדי שכל האלים הנוכחים יעצרו אותו. הוא ניגש וקרא תיגר על השד, והתפתח ביניהם קרב. הרים נעו ונהרות וימים התהפכו; אולם ידו של קיסר הירקן הייתה על העליונה בגלל הכשרתו המעמיקה והנבונה יותר, לא לעוצמה אלא לטוב לב. אחרי שהביס את השד, כל השדים האחרים פוזרו על ידי האלים ובני האלמוות.
בשל מעשיו הנאצלים והנדיבים הכריזו האלים, בני האלמוות ובני אדם על קיסר הירקן כעל הריבון העליון של הכול.
לפי מיתוס הבריאה הסיני הנפוץ ביותר, בני האדם נוצרו מהחרקים שזחלו על גופו של פאן גו כשהיה בחיים;
לפי גירסה אחרת של מיתוס הבריאה, קיסר הירקן יצר את האנשים הראשונים מעפר, אבל כשהניח אותם להתקשות בשמש, ירד גשם, שעיוות את צורתן של כמה מהדמויות, מה שמסביר את מקורם של החולי והליקויים הגופניים.
גירסה אחרת לסיפור היא על נו-וה, אלה בעלת גוף אישה וזנב נחש, שיצרה במו ידיה בני אדם מהבוץ של הנהר הצהוב. אלה שהיא יצרה הפכו לאנשים העשירים ביותר עלי אדמות. אחרי שהתעצלה, היא השתמשה בחבל והניפה אותו סביב. הטיפות שנפלו מהחבל הפכו לבני האדם העניים.
כשמת פאן גו הפכה נשמתו לרוח ועננים, קולו הפך לקול הרעם, עינו השמאלית הפכה לשמש ועינו הימנית לירח. זרועותיו רגליו וגופו גדלו להיות הרים. דמו נשפך אל הנהרות. העורקים והורידים שבגופו נמתחו והפכו לעמקים, שרירי גופו שקעו והפכו לקרקע. שיערו הפך לפנינים ואבנים יקרות, שיניו ועצמותיו הפכו לאבני חן ומתכות. זיעת גופו ודמעותיו גרמו לגשמים וטל. כך הפך גופו של פאן גו לעולם.
הקיסר הראשון של סין הוא צאצאו הישיר של גון.
בזמנו של הקיסר הגדול יָאוֹ, לפני יותר מ-4,000 שנה, החלו מים להציף את העולם. הם כיסו את ראשי ההרים והגיעו עד לשמים. בעצתו של שומר ארבע רוחות השמיים פנה הקיסר יאו לנינו של הקיסר הצהוב, גוּן, המכונה גם "הסוס הלבן", והורה לו לעצור את המבול. גון התחיל לבנות סכרים, אבל כולם התמוטטו עקב לחץ המים הגבוה. ינשוף מקורנן וצב ענק בעל שלוש רגליים הופיעו ואמרו לגון שהדרך היחידה לעצור את המבול היא בעזרת אדמה תופחת שנמצאת אצל הקיסר הצהוב והוא לא נותן אותה לאיש. האדמה הזו יכולה לגדול ללא הרף ולעצור את המים.
גון גנב את האדמה התופחת ובנה ממנה סכרים במשך תשע שנים. כשהקיסר הצהוב גילה שהאדמה התופחת נגנבה הוא כעס ושלח את אל האש, זוּ-רוֹנג, להרוג את גון. בהר הנוצה שבפאתי הצפון, מקום שהשמש לא מגיעה אליו לעולם, מצא גון את מותו. שלוש שנים שכבה שם גופתו ולא נרקבה או התפוררה. אחרי שלוש שנים עבר שם מישהו ובקע את הגופה בחרבו, וממנה הגיח יו הגדול, שלימים הפך לקיסר והקים את השושלת הראשונה שמשלה בסין. גון עצמו הפך לדוב צהוב (ובגרסאות אחרות-לדרקון צהוב או לצב בעל שלוש רגליים), קפץ אל מפרץ הנוצה ונעלם. יש אומרים שבסופו של דבר הגיע למערב ושם הוחזרה לו דמותו הראשונה.
אהורה מאזדה, אדון החכמה, הוא האל הטוב הראשי בפנתיאון הפרסי. לצדו מצויים אלים נחותי מעלה שנוצרו בידי אהורה מאזדדה עצמו. מול אהורה מאזדה ניצב אהרימן, רוח הרשע עם צבא השדים שלו, המהווה כוח נגד לאהורה מאזדה ולאליו.
אהורה מאזדה ברא את העולם. הבריאה החלה כשהוא הטיל אלומה של אורו הטהור אל החלל הריק בינו לבין אהרימן, שתקף אותו. אהורה מאזדה השמיעה תפילה שהשתיקה את אהרימן ל-3000 שנה, בעוד אהרימן בורא את האימשה ספנטא ואת היזאטא. היצירה האחרונה של אהורה מאזדה הייתה גאיומארט, האדם הראשון. אז התעורר אהרימן והחל בעבודתו המרושעת, לשלוח אל גאיומארט שדה שתגרום לו לחלות ולמות.
האדם נברא על-ידי אהורה מאזדה, האל הטוב, כדי לגרום לשגשוג החיים בעולם ולסייע לאהורה מאזדה להילחם באהרימן –"עזר כנגד" לאל?
בני האדם היו האחרונים להיברא. רוחו של האדם הראשון התקיימה אלפי שנים, אולם גופו נוצק רק בשלב מאוחר יותר מזיעתו של אהורה מאזדה. לא תמיד שמרו בני האדם על נאמנות לאל הטוב וחלקם ערקו לשורות יריבו אהרימן, אולם באחרית הימים יבוא המושיע שישמיד את ממלכתו של האל הרע.
השליט יימה, הרועה הגדול, היה הראשון אליו נגלה הורמוז. הוא שלט בארץ אלף שנים. מדי שלוש מאות שנה גדל מספר האנשים עד כדי כך שהארץ לא יכולה הייתה יותר להכילם, אז ציווה עליה יימה להתרחב, והיא גדלה בשליש. לאחר מכן ידע האל שתקופת קרח גדולה עומדת לבוא על הארץ. הוא ציווה על יימה להכין תיבה ולתוכה להכניס את מיטב המין מכל חי, מכל פירות ומכל עץ. יימה רקע על הארץ והפכה לטיט. מהטיט נעשתה התיבה. בתיבה התנהלו חיי אושר במשך ימים רבים.
הורמוז יצר שור מפלצתי, אך עד מהרה התברר כי אין ביצור הפרא כל תועלת. אחד האלים היכה אותו בחרב וממנו פרצו כל היצורים החיים.
גיבורים אנושיים בחלקם משתתפים בדרמה הגדולה של הטוב והרע. רוסטום היה חזק ואמיץ עד כדי כך שהמלך העמידו בראש הצבא. אז תפס השד הלבן את המלך, ורוסטום יצא להצילו. במהלך מסעותיו, נתקל רוסטום באריה, במדבר, בדרקון, בשדה, ובצבא שדים. הוא התגבר על כל המכשולים בעזרת סוסו הנאמן רוקש ולוחם בשם אאולאד, שאותו הביס בקרב ומאז הפך לבעל בריתו. הרפתקאתו של רוסטום הסתיימה במערה, מאורתו של השד הלבן, שם עקר רוסטום את לבו של השד.
שימו לב לדימיון הרב בין רוסטום לבין גיבורי המיתולוגיה היוונית.
השאח נאמה (ספר המלכים) של פירדאוסי - המאה ה-10 לפנה"ס
לפי פירדאוסי, "השאח האחרון" של איראן היה אלכסנדר הגדול ועם מותו ופירוק האימפריה שלו ע"י יורשיו מסתיימת "התקופה המיתולוגית" ומתחילה "ההיסטוריה", או אם תרצו "עידן האדם".
הזורואסטריות הייתה אחת ממערכות האמונות הראשונות שכללו חזון של סוף העולם. הוא יצוין ע"י הופעתם של שלושה מושיעים, בני זורואסטר. עם הגעתו של חושדר, המושיע הראשון, השמש תעמוד דום במשך 10 ימים, ואנשים יפסיקו לאכול בשר. עם הופעת הושדר-מאר, המושיע השני, השמש תעמוד דום במשך 20 יום, ואנשים יפסיקו לשתות חלב. אולם בדיוק כשהעולם יתקרב למצב של טוהר, השד המרושע אזהי דהקה ישתחרר מכלא ההר שלו. רק לאחר דהוי ייהרג יגיע סושיאנט, המושיע השלישי. אנשים יפסיקו לאכול צמחים ויתקיימו רק על מים, וכל חייל של טוב יילחם באויב רשע מסוים ויביס אותו.
ואז יהיה העולם אפוף אש ומתכת מותכת למשך שלושה ימים. כל מי שחי אי פעם יקום לתחייה כדי לחצות את האש, אבל רק הרשעים יסבלו מהחום. פסק הדין הסופי הזה יטהר את החטא והרוע מהעולם, וישאיר גזע אנושי תמים בעולם מטוהר לעבוד את אהורה מאזדה.
המיתולוגיה הפרסית
1. המקור
ספר המלכים של פירדאוסי
2. תקופת הכתיבה
המאה ה-10
3. תקופת ההתרחשות
התקופה האלילית (לפני זרתוסטרא)
4. שני האחים
אפרסיאב וכי-כאוס
5. הנסיך/הבן/האחיין/הנכד
כי-חוסראו
6. האם
פרנגיס (בת אפרסיאב)
7. האחות/ הבת/האהובה/הנסיכה
זובאדה (אשת כי-כאוס); כשהיא רואה את סיאוואש היא מתאהבת בו ומפתה אותו לבוא לארמונה הפרטי לביקור אצל אחיותיו. שם היא חופשת את כוונותיה האמיתיות ומנסה לפתות אותו. סיאוואש מתנגד לה ומסרב לבגוד באביו. זובאדה המאוכזבת מנסה להסית את בעלה נגד בנו. סיאוואש מחליט לעזור את חצר אביו לתמיד ולברוח לטוראן. אחרי שהוא נרצח בטוראן, מורהו הרוחני, הגיבור המיתולוגי רוסטאם, הורג את זובאדה, אותה הוא מאשים במה שקרה.
8. הבגידה
גרסיוואס (אח שלישי קנאי, על תקן פולוניוס) מסכסך בין אפרסיאב וכי-כאוס; אפרסיאב הורג את אחיינו סיאוואש (בנו של כי-כאוס);
9. השיגעון
כי-חוסראו נאלץ להעמיד פני שוטה הכפר כדי להינצל מזעמו של סבו אפרסיאב;
הנדודים בהרים
10. הנקמה
כי-חוסראו הורג את כי-כאוס
11. הערות
פירדאוסי מייחס את ההתרחשות לתקופה "מיתולוגית" למרות שמדובר בדמויות היסטוריות; מבחינתו "השאח האחרון" של פרס היה אלכסנדר הגדול ועם מותו ופירוק האימפריה שלו ע"י יורשיו מתחילה "ההיסטוריה".
הבורא, החשוב בין אלי האינקה. יצר את הכול ולימד את בני האדם כיצד לעבוד וכיצד לחיות. בני האינקה היו מתפללים לוויראקוצ'ה בעיקר בעתות משבר, וטקסים רבים נערכו לכבודו.
ראה:
אל ,אתום, פרומתיאוס, אודין ועוד.
אינטי אילפה
אל הרעם והגשם. שני בחשיבותו רק לוויראקוצ'ה. האנשים נהגו להעלות לכבודו קורבנות ולקיים טקסים במקדשים שנבנו לכבודו, בעיקר בתקופת הגשמים.
ראה:
אל השמש.
ראה:
אפולו ,הליוס ,סול, רע, פרון ועוד.
אחומאמה
אם תפוחי האדמה
ח'אסקה
כוכב הבוקר
מאמה קוקה
אלת הבריאות והאושר,
אם עלי הקוקה.
קאטקיל
נחשב לגרסה אזורית של האל איליאפה. אל היום והטוב, וכן הרעם והברק. קאטקיל ואחיו התאום פיגואראו נולדו מביצים שבקעו.
פאצ'ה קמאק
נחשב לאל הבורא על ידי האנשים שחיו בעמק הנהר לורין. האינקה קיבלו אותו לפנתיאון שלהם
אבל הוא מעולם לא נחשב לשווה ערך לוויראקוצ'ה, שנתפס כחזק יותר.
אלת האדמה. אשתו של פאצ'אקמק, אלת הפריון שפיקחה על הזריעה והקציר. גרמה לרעידות אדמה.
ראה: גאיה, יורד, גב ועוד.
אלת הירח, אלת הנישואין והמחזור החודשי. האלה השלישית בחשיבותה. נחשבה למגינת הנשים. אחותו הבכורה ואשתו של אינטי, אל השמש, בתו של ויראקוצ'ה ואימם של מאנקו קאפאק ומאמה אוקי (Mama Ocllo), המייסדים המיתולוגיים של אימפריית האינקה ותרבותה.
האל הבורא היה ויראקוצ'ה, אשר ברא תחילה עולם ללא שמש, ירח וכוכבים.
בראשית הייתה הארץ מכוסה חשכה. מתוך אגם קולאסויו (טיטיקאקה של היום) יצא האל קון טיקי ויראקוצ'ה והביא עמו בני אדם. הוא ברא את השמש (אינטי), הירח והכוכבים שיאירו את העולם.
העולם נברא על ידי ויראקוצ'ה ליד אגם טיטיקקה. לאחר המבול הגדול או נסיגת מי שיטפונות כאוטיים ויראקוצ'ה ירדה לארץ וברא צמחים, בעלי חיים ואנשים לארץ הריקה; הוא בנה את העיר טיאחואנאקו ומינה 4 שליטי עולם, שמביניהם מאנקו קאפאק הפך לשליט עולם "הדובה הגדולה", כלומר האופק הצפוני.
הסופר הבריטי גרהם הנקוק, שעוסק בחיבור בין מיתולוגיה לבין מדע פופולארי (בנוסח אריך פון דניקן ותור היירדאל), מזהה את ויראקוצ'ה עם קווצאלקואטל האצטקי. ויראקוצ'ה מזוהה גם עם גוקומאץ של הקיצ'ה ועם קוקולקאן של היוקאטק.
... תחילה גילף ויראקוצ'ה באבן יצורים ענקיים, אך החליט להרוס אותם, כיוון שחשש מפניהם. במקומם הוא יצר יצורים קטנים יותר - בני האדם...
... אחרי החורבן הגדול, ניגש ויראקוצ'ה שוב למלאכה, והפעם, קודם ליצירת האדם, הוא ברא אור, שמש, ירח וכוכבים. שוב הוא גילף בני אדם מתוך הסלע, והפעם הוא הוסיף אליהם גם את בעלי החיים. לאחר הבריאה, הצהיר ויראקוצ'ה בפני בני האדם שהוא האל הבורא וכי אותו יש לעבוד לנצח ונעלם אל תוך הים...
קון טיקי ברא עוד בני אדם מסלעים, וביניהם נשים הרות, ופיזר אותם בארבע כנפות תבל. הוא הביא אתו איש ואישה לקוזקו, "טבור העולם".
קוזקו
הקיסר (סאפה אינקה) הוא צאצאו של אינטי.
מאנקו קאפאק היה מייסדה האגדי של שושלת האינקה בפרו ושושלת קוזקו בקוזקו. האגדות וההיסטוריה סביב דמות מיתית זו הן מבולבלות מאוד, בעיקר אלה הנוגעות לשלטונו בקוזקו ולהולדתו/עלייתו. עם זאת, על פשוטי העם נאסר לבטא את שמו של אינקה ויראקוצ'ה, וזה הסבר אפשרי לצורך בשלוש אגדות ייסוד במקום באחת.
במיתוס אחד מאנקו קאפאק ואחיו פאצ'אקמק נולדו לאל השמש אינטי, הידוע גם בשם "אָפּוּ פּוּנְצָ'אוּ". מאנקו קאפאק עצמו נערץ כאל השמש והאש. על פי אגדה זו, מאנקו קאפאק, אחיו ואחיותיו נשלחו לארץ בידי אל השמש והופיעו מתוך מערת פאקאריטמבו, כשהם נושאים מטה זהב הקרוי "טאפאק-יאוּרי". הם הונחו להקים את מקדש השמש לכבודו של אל השמש אביהם, במקום בו ישקע המטה באדמה. כדי להגיע לקוסקו הם פסעו דרך מערות תת-קרקעיות. במהלך המסע אחד הפך אחד מאחיו (וייתכן שמדובר באחת מאחיותיו) לאבן.
לפי אגדת ויראקוצ'ה, מאנקו קפאק היה בנו של אינקה ויראקוצ'ה מפאקרי-טאמפו, הידועה כיום כפאקאריטמבו (25 ק"מ דרומית לקוזקו). הוא, אחיו ואחיותיו חיו בקרבת קוזקו והתאחדו עם עשר "איילו" (משפחות מורחבות) שפגשו במסעותיהם על מנת להביס את השבטים של עמק קוזקו. גם באגדה זו מופיע מטה הזהב, שסבורים כי מאנקו קפאק קיבל מאביו.
לפי כמה גירסאות קינא מאנקו הצעיר באחיו הבוגרים, בגד בהם והרגם, וכך הפך לשליט יחיד על קוזקו.
מאנקו קפאק שלט בממלכת קוסקו כ-40 שנה. הוא יצר קובץ חוקים, ונחשב למי שביטל את פולחן קורבנות האדם. החוקים כללו איסור על נישואין לאחות, אך חוקים אלה לא חלו על האצולה של האינקה, ומאנקו קפאק לאישה את אחותו הבכורה. היא ילדה לו בן, רוקה, שהפך לקיסר האינקה אחריו. משערים כי מאנקו קאפאק מלך עד שנת 1230, אם כי יש כאלה הקובעים שמת בשנת 1107.
מאנקו קפאק שלט בממלכת קוסקו כ-40 שנה. הוא יצר קובץ חוקים, ונחשב למי שביטל את פולחן קורבנות האדם. החוקים כללו איסור על נישואין לאחות, אך חוקים אלה לא חלו על האצולה של האינקה, ומאנקו קפאק לאישה את אחותו הבכורה. היא ילדה לו בן, רוקה, שהפך לקיסר האינקה אחריו. משערים כי מאנקו קאפאק מלך עד שנת 1230, אם כי יש כאלה הקובעים שמת בשנת 1107.
לפי סיפור אחד, ויראקוצ'ה השמיד את תושבי אגם טיטיקאקה במבול ורק שניים מהם ניצלו.
לפי סיפור אחר, כאשר בני האדם שכחו את טוב לבו של האל ומרדו בו, הוא העניש אותם בעצירת גשמים (לא במבול). אל אחר, פצ'אקאמק, הדיח אותו, הפך את יציריו לקופים וברא את אבות האנושות מעפר.
לפי האגדה, מהריק שהיה שאר היקום, האל הראשון, אומטאוטל, ברא את עצמו. טבעו של אומטאוטל, "אל הכפילות" היה זכר ונקבה כאחד, משותף לאומטקוטולי, "אדון הכפילות", ואומצ'יהואטל, "גבירת הכפילות". אומטאוטל ילדה ארבעה ילדים, ארבעת הטזקטליפוקות, שכל אחד מהם עומד בראש אחת מארבע רוחות השמים. על המערב מושל טזקטליפוקה הלבן, קווצאלקואטל, אל האור, הרחמים והרוח. על הדרום מושל טזקטליפוקה הכחול, הואיצלופוכטלי, אל המלחמה. על המזרח מושל טזקטליפוקה האדום, חיפה טוטק, אל הזהב, החקלאות והאביב. ובצפון מושל טזקטליפוקה השחור, הנקרא בפשטות גם טזקטליפוקה, אל המשפט, הלילה, ההונאה, הכישוף וכדור הארץ.
ארבעה אלים אלה הם שיצרו בסופו של דבר את כל שאר האלים ואת העולם שאנו מכירים היום, אבל לפני שהצליחו ליצור, היה עליהם להרוס, כי בכל פעם שניסו ליצור משהו, הוא היה נופל למים מתחתיהם ונאכל על ידי תנין אדמה ענק, ששחה במים כשבכל אחד מפרקיו יש פיות. צאצאי ארבעת הטזקטליפוקות היו האנשים הראשונים, שהיו ענקים. הם יצרו את האלים האחרים, שהחשובים שבהם היו אלי המים: טלאלוק, אל הגשם והפוריות וצ'לצ'יוטליקיו, אלת האגמים, הנהרות והאוקיינוסים, וגם אלת היופי.
כשהתקבצו האלים הגדולים והקטנים לטאוטיהואקאן, עיר האלים, היה העולם חשוך, דומם וחסר תנועה. האלים התכנסו כדי לחדש את העולם - לברוא שמש חדש ובני אדם חדשים, שבלעדיהם לא יוכל העולם להתקיים, ולא יוכלו גם האלים לחיות לאורך זמן.
כדי ליצור אור, היה צורך באל שיהפוך לשמש, וטזקטליפוקה השחור, "אל הראי המעשן", נבחר לתפקיד, אבל מסיבה כלשהי הצליח להפוך רק לחצי שמש. כך התקיים העולם זמן מה, עד שבעקבות מריבה, העיף קווצאלקואטל את אחיו השמש מהשמים במהלומת אלה מאבן. באין שמש העולם כולו היה חשוך ומלא זעם, וטסקטליפוקה ציווה על היגוארים שלו לטרוף את כל בני האדם.
בעידן השני שלט אל טוב יותר, קווצאלקואטל, נחש הנוצות, בתור השמש החדשה, ובני האדם שנבראו בו היו בגודל רגיל. אבל הם חדלו להיות מתורבתים ולחלוק כבוד לאלים. טסקטליפוקה, אל הכישוף והמשפט, הפך אותם לקופים כהפגנה של כוח וסמכות. קווצאלקואטל, שרחש אהבה ליצוריו הפגומים, זעם ושלח רוח עזה שהשמידה את כל הקופים, ואחרי 676 (52X13) שנים, פרש ממעמדו כשמש כדי לברוא בני אדם חדשים.
העידן השלישי היה קצר יותר, ושמשו בערה רק 312 (52X6) שנים תחת שלטונו של טלאלוק, אל המים. אחרי שטסקטליפוקה פיתה את אשתו של טלאלוק וגזל אותה ממנו, סירב טלאלוק לעשות דבר חוץ מאשר לשקוע ביגונו. התפיךות לגשם הרגיזו אותו והוא סירב להוריד גשם, אך בני האדם המשיכו להתחנן. בחמת זעמו הוא הוריד עליהם משמים גשם של אש. גשם האש המשיך לרדת עד שהארץ כולה נשרפה, ואז נאלצו האלים לבנות ארץ חדשה לגמרי מהאפר
בעידן הרביעי הייתה השמש אשתו החדשה של טלאלוק. היא אהבה את בני האדם, אבל טסקטליפוקה לא אהב אותם, והאשים אותה כי היא מגלה כלפיהם טוב לב רק כדי לזכות בשבחיהם. מרוב צער על הדברים הקשים הזילה האלה דמעות של דם במשך 52 שנה, מה שגרם למבול נוראי שהטביע את כולם.
ושוב התאספו האלים בטאוטיהואקאן, כדי לברוא שמש חדש ובני אדם חדשים. הם הדליקו מוקד גדול להקריב עליו את אחד האלים, כדי שיישרף ויהיה לשמש האחרונה.
שני אלים התמודדו על הזכות לכהן בתפקיד השמש החמישי – כבוד שמוות קשה בצדו; ננאואאטל, אל עני שעורו חולה ופצוע, וטקוקיסטקאטל, אל עשיר וגאוותן.
כשפנו האלים אל ננאואאטל, וביקשו ממנו להקריב את עצמו, כדי להיות לשמש, הוא טען שאינו ראוי לכבוד, בהיותו חולה ועני, אבל בסופו של דבר נעתר להם.
טקוקיסטקאטל "עינה" את עצמו בנוצות במקום בקוצים, בכדורי זהב במקום באצטרובלים, והקריב אלמוגים אדומים במקום להקיז מדמו, ואילו ננאואאטל, כדי שלא יירתע ברגע האמת, התכונן בדבקות לקפיצה אל האש: עמד סמוך מאוד לאש והרגיל את עצמו לחומה; דקר את עצמו בקוצים חדים; פצע את עצמו באצטרובלים והרגיל עצמו לכאב; הקיז מדמו והיטהר.
האלים הכינו מוקד גדול שבער במשך ארבעה ימים, וגבוה מעליו בנו בימה שמעליה נדרשו שני האלים הנבחרים לקפוץ אל הלהבות.
ביום הקרבן התקרב טקוקיסטקאטל אל האש, אבל גופו לא היה רגיל לחומה, ורוחו, שלא התחשלה ולא היטהרה בארבעת ימי הסיגוף, נרתעה. הוא התרחק מן האש, וניסה שנית. כך ארבע פעמים, עד שחדל כיוון שאומץ לבו נטש אותו. בשאט נפשם לנוכח פחדנותו של טקוקיסטקאטל, קראו האלים לננאואאטל, אשר ניגש בשלווה אל המוקד, עצם את עיניו וקפץ אל מרכזו.
טקוקיסטקאטל, שגאוותו נפגעה למראה מפגן אומץ הלב של ננאואאטל, אזר עוז וקפץ אל המוקד אחריו. בתחילה לא קרה דבר, אבל לבסוף הופיעו שתי שמשות בשמים. אחד האלים, שזעם על פחדנותו של טקוקיסטקאטל, לקח ארנבת וזרק אותה על פניו של טקוקיסטקאטל. וכך הפך טקוקיסטקאטל לירח. את צורת הארנבת על פני הירח ניתן לראות עד היום.
אבל הבעיות לא הסתיימו, כיוון שהשמש עמדה ללא נוע בשמים וחרכה ושרפה את האדמה מתחת. האלים הגיעו למסקנה שגם עליהם להקריב את עצמם כדי שבני האדם יוכלו לחיות. ואכן, רבים מהם הקריבו את עצמם בזה אחר זה, והרוח העזה שנשבה בעקבות הקרבתם גרמה לשמש לנוע בשמים, להזין את הארץ ולא לחרוך אותה.
לפי האגדה, מהריק שהיה שאר היקום, האל הראשון, אומטאוטל, ברא את עצמו. טבעו של אומטאוטל, "אל הכפילות" היה זכר ונקבה כאחד, משותף לאומטקוטולי, "אדון הכפילות", ואומצ'יהואטל, "גבירת הכפילות". אומטאוטל ילדה ארבעה ילדים, ארבעת הטזקטליפוקות, שכל אחד מהם עומד בראש אחת מארבע רוחות השמים. על המערב מושל טזקטליפוקה הלבן, קווצאלקואטל, אל האור, הרחמים והרוח. על הדרום מושל טזקטליפוקה הכחול, הואיצלופוכטלי, אל המלחמה. על המזרח מושל טזקטליפוקה האדום, חיפה טוטק, אל הזהב, החקלאות והאביב. ובצפון מושל טזקטליפוקה השחור, הנקרא בפשטות גם טזקטליפוקה, אל המשפט, הלילה, ההונאה, הכישוף וכדור הארץ.
ארבעה אלים אלה הם שיצרו בסופו של דבר את כל שאר האלים ואת העולם שאנו מכירים היום, אבל לפני שהצליחו ליצור, היה עליהם להרוס, כי בכל פעם שניסו ליצור משהו, הוא היה נופל למים מתחתיהם ונאכל על ידי תנין אדמה ענק, ששחה במים כשבכל אחד מפרקיו יש פיות. צאצאי ארבעת הטזקטליפוקות היו האנשים הראשונים, שהיו ענקים. הם יצרו את האלים האחרים, שהחשובים שבהם היו אלי המים: טלאלוק, אל הגשם והפוריות וצ'לצ'יוטליקיו, אלת האגמים, הנהרות והאוקיינוסים, וגם אלת היופי.
כשהתקבצו האלים הגדולים והקטנים לטאוטיהואקאן, עיר האלים, היה העולם חשוך, דומם וחסר תנועה. האלים התכנסו כדי לחדש את העולם - לברוא שמש חדש ובני אדם חדשים, שבלעדיהם לא יוכל העולם להתקיים, ולא יוכלו גם האלים לחיות לאורך זמן
כדי ליצור אור, היה צורך באל שיהפוך לשמש, וטזקטליפוקה השחור, "אל הראי המעשן", נבחר לתפקיד, אבל מסיבה כלשהי הצליח להפוך רק לחצי שמש. כך התקיים העולם זמן מה, עד שבעקבות מריבה, העיף קווצאלקואטל את אחיו השמש מהשמים במהלומת אלה מאבן. באין שמש העולם כולו היה חשוך ומלא זעם, וטסקטליפוקה ציווה על היגוארים שלו לטרוף את כל בני האדם.
בעידן השני שלט אל טוב יותר, קווצאלקואטל, נחש הנוצות, בתור השמש החדשה, ובני האדם שנבראו בו היו בגודל רגיל. אבל הם חדלו להיות מתורבתים ולחלוק כבוד לאלים. טסקטליפוקה, אל הכישוף והמשפט, הפך אותם לקופים כהפגנה של כוח וסמכות. קווצאלקואטל, שרחש אהבה ליצוריו הפגומים, זעם ושלח רוח עזה שהשמידה את כל הקופים, ואחרי 676 (52X13) שנים, פרש ממעמדו כשמש כדי לברוא בני אדם חדשים.
העידן השלישי היה קצר יותר, ושמשו בערה רק 312 (52X6) שנים תחת שלטונו של טלאלוק, אל המים. אחרי שטסקטליפוקה פיתה את אשתו של טלאלוק וגזל אותה ממנו, סירב טלאלוק לעשות דבר חוץ מאשר לשקוע ביגונו. התפיךות לגשם הרגיזו אותו והוא סירב להוריד גשם, אך בני האדם המשיכו להתחנן. בחמת זעמו הוא הוריד עליהם משמים גשם של אש. גשם האש המשיך לרדת עד שהארץ כולה נשרפה, ואז נאלצו האלים לבנות ארץ חדשה לגמרי מהאפר
בעידן הרביעי הייתה השמש אשתו החדשה של טלאלוק. היא אהבה את בני האדם, אבל טסקטליפוקה לא אהב אותם, והאשים אותה כי היא מגלה כלפיהם טוב לב רק כדי לזכות בשבחיהם. מרוב צער על הדברים הקשים הזילה האלה דמעות של דם במשך 52 שנה, מה שגרם למבול נוראי שהטביע את כולם.
ושוב התאספו האלים בטאוטיהואקאן, כדי לברוא שמש חדש ובני אדם חדשים. הם הדליקו מוקד גדול להקריב עליו את אחד האלים, כדי שיישרף ויהיה לשמש האחרונה.
שני אלים התמודדו על הזכות לכהן בתפקיד השמש החמישי – כבוד שמוות קשה בצדו; ננאואאטל, אל עני שעורו חולה ופצוע, וטקוקיסטקאטל, אל עשיר וגאוותן.
כשפנו האלים אל ננאואאטל, וביקשו ממנו להקריב את עצמו, כדי להיות לשמש, הוא טען שאינו ראוי לכבוד, בהיותו חולה ועני, אבל בסופו של דבר נעתר להם.
טקוקיסטקאטל "עינה" את עצמו בנוצות במקום בקוצים, בכדורי זהב במקום באצטרובלים, והקריב אלמוגים אדומים במקום להקיז מדמו, ואילו ננאואאטל, כדי שלא יירתע ברגע האמת, התכונן בדבקות לקפיצה אל האש: עמד סמוך מאוד לאש והרגיל את עצמו לחומה; דקר את עצמו בקוצים חדים; פצע את עצמו באצטרובלים והרגיל עצמו לכאב; הקיז מדמו והיטהר.
האלים הכינו מוקד גדול שבער במשך ארבעה ימים, וגבוה מעליו בנו בימה שמעליה נדרשו שני האלים הנבחרים לקפוץ אל הלהבות.
ביום הקרבן התקרב טקוקיסטקאטל אל האש, אבל גופו לא היה רגיל לחומה, ורוחו, שלא התחשלה ולא היטהרה בארבעת ימי הסיגוף, נרתעה. הוא התרחק מן האש, וניסה שנית. כך ארבע פעמים, עד שחדל כיוון שאומץ לבו נטש אותו. בשאט נפשם לנוכח פחדנותו של טקוקיסטקאטל, קראו האלים לננאואאטל, אשר ניגש בשלווה אל המוקד, עצם את עיניו וקפץ אל מרכזו.
טקוקיסטקאטל, שגאוותו נפגעה למראה מפגן אומץ הלב של ננאואאטל, אזר עוז וקפץ אל המוקד אחריו. בתחילה לא קרה דבר, אבל לבסוף הופיעו שתי שמשות בשמים. אחד האלים, שזעם על פחדנותו של טקוקיסטקאטל, לקח ארנבת וזרק אותה על פניו של טקוקיסטקאטל. וכך הפך טקוקיסטקאטל לירח. את צורת הארנבת על פני הירח ניתן לראות עד היום.
אבל הבעיות לא הסתיימו, כיוון שהשמש עמדה ללא נוע בשמים וחרכה ושרפה את האדמה מתחת. האלים הגיעו למסקנה שגם עליהם להקריב את עצמם כדי שבני האדם יוכלו לחיות. ואכן, רבים מהם הקריבו את עצמם בזה אחר זה, והרוח העזה שנשבה בעקבות הקרבתם גרמה לשמש לנוע בשמים, להזין את הארץ ולא לחרוך אותה.
טהוטיהואקן, עיר האלים
הטולטקים היו עם שחי במרכז מקסיקו הפרה-קולומביאנית (במאות 10-12 לספירה) ועד היום לא ברור לחלוטין אם אכן היו קיימים כקבוצה אתנית עצמאית או היו חלק מהמיתולוגיה האצטקית. אלה שמקבלים את האפשרות הראשונה ממקמים אותם באזור טולה (טולאן האצטקית), היא טאוטיהואקאן, או באזורי תחום ההשפעה של המאיה (צ'יצ'ן איטזה).
סופרים כגון קרלוס קסטנדה, ויקטור סנצ'ז וחסידיהם בחוגי "העידן החדש" נתנו למילה "טולטק" משמעות חדשה לגמרי – לפי דון חואן של קסטנדה, הטולטקים היו מכשפים שחי במקסיקו הקדומה לפני 10,000 שנה...
העולם הטולטקי הנוכחי הוא החמישי, ולאו דווקא האחרון, בסדרה של עולמות שנבראו וחרבו, ומכל אחד מהם נותר משהו לעולמות הבאים (המסגרת של שמים וארץ, האלים, בעלי החיים).
בעידן הרביעי הייתה השמש אשתו החדשה של טלאלוק. היא אהבה את בני האדם, אבל טזקטליפוקה לא אהב אותם, והאשים אותה כי היא מגלה כלפיהם טוב לב רק כדי לזכות בשבחיהם. מרוב צער על הדברים הקשים הזילה האלה דמעות של דם במשך 52 שנה, מה שגרם למבול נוראי שהטביע את כולם.
קווצאלקואטל לא השלים עם השמדת יצוריו, וירד לשאול, משם גנב את עצמותיהם מאל השאול. הוא טבל את העצמות בדמו וערבב אותן בתירס כדי להחיות את האנשים, שפקחו שוב את עיניהם אל שמים מוארים בשמש הנוכחית, הואיצלופוטכלי.
אלי מים
טלאלוק, אל הרעם, הגשם ורעידות האדמה. אל פריון.
צ'לצ'יוטליקיו, אלת המים, האגמים, הימים והנהרות
אלי אש
חיוטקוטלי, אל האש והזמן
חנטיקו, אלת האח והרי הגעש. כעונש על אכילת פפריקה ודג צלוי ביום צום, האל טונאקאטקוטלי הפך אותה לכלבה.
חולטול, אל האש, הברק והמוות, הקשור לנוגה ככוכב הערב (תאומו של קווצאלקואטל).
אלי מוות
מיקטקאקיהואטל, אלת השאול (מיקטלאן)
מיקטקאקיהואטל, אלת השאול (מיקטלאן)
חולטול, אל האש, הברק והמוות, הקשור לנוגה ככוכב הערב (תאומו של קווצאלקואטל).
אלי שמים:
טזקטליפוקה - אל ההשגחה, הלילה, הדמדומים ושר הצפון (הכהה) טזקטליפוקה השחור). ידוע גם כ"המראה המעשנת". אויבו של קווצאלקואטל.
חיפה-טוטק, אל הכוח, המלחמה, החקלאות, הצמחים, המגפות, עונות השנה, הציד, שליט המזרח (טזקטליפוקה האדום). לפעמים התחלף עם קווצאלקואטל ושלט במקומו במערב.
קווצלקואטל, אל החוכמה, החיים, כוכב השחר, הפריון ושר המערב (הבהיר) (טזקטליפוקה הלבן). אויבו המושבע של טזקטליפוקה. לפעמים התחלף עם חיפה- טוטק ושלט במקומו במזרח.
הויצילופוכטלי, אל הרצון, השמש, המלחמה, האש, ושר הדרום (טזקטליפוקה הכחול).
חולטול, אל האש, הברק והמוות, הקשור לנוגה ככוכב הערב (תאומו של קווצאלקואטל).
אהקטל, אל הרוח
טלאלוק, אל הרעם, הגשם ורעידות האדמה. אל פריון.
מצלי, אלת הירח
טונאטיאו, אל השמש
קנטזון-הויצנאהואה, 400 אלים המהווים את כוכבי הצפון
קנטזון-הויצנאהואה, 400 אלים המהווים את כוכבי הדרום
טלאהואיזקאלפאנטקוטלי, אל כוכב השחר
שרי הלילה:
חיוטקוטלי, אל האש והזמן
טזקטליפוקה - אל ההשגחה, הלילה, הדמדומים ושר הצפון (הכהה) טזקטליפוקה השחור). ידוע גם כ"המראה המעשנת". אויבו של קווצאלקואטל.
פיצינט'וטלי, אלת השמש העולה והמרפא
קנטאוטל, אל התירס
מיקטקאקיהואטל, אלת השאול (מיקטלאן)
צ'לצ'יוטליקיו, אלת המים, האגמים, הימים והנהרות
טלאזולטאוטל, אלת התאווה ויחסי המין
טפיולוטל, אל ההרים
טלאלוק, אל הרעם, הגשם ורעידות האדמה. אל פריון.
שרי היום:
חיוטקוטלי, אל האש והזמן.
טלאלטקוטלי, אל האדמה
צ'אלצ'יוטליקיו, אלת המים, האגמים, הימים ונהרות
טונטיו, אל השמש
טלאזולטאוטל, אלת התאווה ויחסי המין
מיקטקאקיהואטל, אלת השאול (מיקטלאן)
מיקטקאקיהואטל, אלת השאול (מיקטלאן)
קנטאוטל, אל התירס
טלאלוק, אל הרעם, הגשם ורעידות האדמה. אל פריון.
קווצאלקואטל, אל החוכמה, החיים, כוכב השחר, הפריון ושר המערב (הבהיר) (טזקטליפוקה הלבן). אויבו המושבע של טזקטליפוקה. לפעמים התחלף עם חיפה- טוטק ושלט במקומו במזרח
טזקטליפוקה - אל ההשגחה, הלילה, הדמדומים ושר הצפון (הכהה) טזקטליפוקה השחור). ידוע גם כ"המראה המעשנת". אויבו של קווצאלקואטל.
טלאהואיזקאלפאנטקוטלי, אל כוכב השחר
קיטלאליקיו, אלת שביל החלב.
אלי אדמה:
חיפה-טוטק, אל הכוח, המלחמה, החקלאות, הצמחים, המגפות, עונות השנה, הציד, שליט המזרח (טזקטליפוקה האדום). לפעמים התחלף עם קווצאלקואטל ושלט במקומו במערב.
טונאקאטקוטלי, אל המזון
טונאקאקיהואטל, אלת המזון
טלאלטקוטלי, אל האדמה
טלאלקיהואטל, אלת האדמה
קנטאוטל, אל התירס
אלות פיריון
קואטליקיו, "חצאית הנחשים", ידועה גם כ"אם כל האלים", ילדה את הירח, הכוכבים ואת אל המלחמה והשמש הואיצלופוכטלי
חוצ'יטלקיו, אלת הפריון, החיים, המוות והלידה מחדש.
טוקי, אלת הבריאות
אלי כוכבים
קנטזון-הויצנאהואה, 400 אלים המהווים את כוכבי הצפון
קנטזון-הויצנאהואה, 400 אלים המהווים את כוכבי הדרום
קיטלאליקיו, אלת שביל החלב
טלאהואיזקאלפאנטקוטלי, אל כוכב השחר
חולטול, אל האש, הברק והמוות, הקשור לנוגה ככוכב הערב (תאומו של קווצאלקואטל).
היקום הטבעי של האינדיאנים נולד מתוהו. השמים ממש קרסו. אימא אדמה נפלה והופרתה, ואילו ילדיה הרגו איש את אחיו עד שהתפזרו ברחבי היקום.
.
יום אחד מצאה קואטליקואה כדור נוצות והסתירה אותו בחיקה. כשהתברר לה שהיא שוב בהריון כבר היה מאוחד מדי; ילדיה, השמש והירח והכוכבים, לא האמינו לסיפורהן זממו להרוג אותה, שהרי לאלה אסור ללדת יותר מפעם אחת. אז נולד הואיצלופוכטלי, אל המלחמה.
לפי האגדה, מהריק שהיה שאר היקום, האל הראשון, אומטאוטל, ברא את עצמו. טבעו של אומטאוטל, "אל הכפילות" היה זכר ונקבה כאחד, משותף לאומטקוטולי, "אדון הכפילות", ואומצ'יהואטל, "גבירת הכפילות". אומטאוטל ילדה ארבעה ילדים, ארבעת הטזקטליפוקות, שכל אחד מהם עומד בראטש אחת מארבע רוחות השמים. על המערב מושל טזקטליפוקה הלבן, קווצאלקואטל, אל האור, הרחמים והרוח. על הדרום מושל טזקטליפוקה הכחול, הואיצלופוכטלי, אל המלחמה. על המזרח מושל טזקטליפוקה האדום, חיפה טוטק, אל הזהב, החקלאות והאביב. ובצפון מושל טזקטליפוקה השחור, הנקרא בפשטות גם טזקטליפוקה, אל המשפט, הלילה, ההונאה, הכישוף וכדור הארץ.
ארבעה אלים אלה הם שיצרו בסופו של דבר את כל שאר האלים ואת העולם שאנו מכירים היום, אבל לפני שהצליחו ליצור, היה עליהם להרוס, כי בכל פעם שניסו ליצור משהו, הוא היה נופל למים מתחתיהם ונאכל על ידי תנין אדמה ענק, ששחה במים כשבכל אחד מפרקיו יש פיות. צאצאי ארבעת הטזקטליפוקות היו האנשים הראשונים, שהיו ענקים. הם יצרו את האלים האחרים, שהחשובים שבהם היו אלי המים: טלאלוק, אל הגשם והפוריות וצ'לצ'יוטליקיו, אלת האגמים, הנהרות והאוקיינוסים, וגם אלת היופי.
כשהתקבצו האלים הגדולים והקטנים לטאוטיהואקאן, עיר האלים, היה העולם חשוך, דומם וחסר תנועה. האלים התכנסו כדי לחדש את העולם - לברוא שמש חדש ובני אדם חדשים, שבלעדיהם לא יוכל העולם להתקיים, ולא יוכלו גם האלים לחיות לאורך זמן.
כדי ליצור אור, היה צורך באל שיהפוך לשמש, וטזקטליפוקה השחור, "אל הראי המעשן", נבחר לתפקיד, אבל מסיבה כלשהי הצליח להפוך רק לחצי שמש. כך התקיים העולם זמן מה, עד שבעקבות מריבה, העיף קווצאלקואטל את אחיו השמש מהשמים במהלומת אלה מאבן. באין שמש העולם כולו היה חשוך ומלא זעם, וטסקטליפוקה ציווה על היגוארים שלו לטרוף את כל בני האדם.
העידן השלישי היה קצר יותר, ושמשו בערה רק 312 (52X6) שנים תחת שלטונו של טלאלוק, אל המים. אחרי שטסקטליפוקה פיתה את אשתו של טלאלוק וגזל אותה ממנו, סירב טלאלוק לעשות דבר חוץ מאשר לשקוע ביגונו. התפיךות לגשם הרגיזו אותו והוא סירב להוריד גשם, אך בני האדם המשיכו להתחנן. בחמת זעמו הוא הוריד עליהם משמים גשם של אש. גשם האש המשיך לרדת עד שהארץ כולה נשרפה, ואז נאלצו האלים לבנות ארץ חדשה לגמרי מהאפר
בעידן הרביעי הייתה השמש אשתו החדשה של טלאלוק. היא אהבה את בני האדם, אבל טסקטליפוקה לא אהב אותם, והאשים אותה כי היא מגלה כלפיהם טוב לב רק כדי לזכות בשבחיהם. מרוב צער על הדברים הקשים הזילה האלה דמעות שלדם במשך 52 שנה, מה שגרם למבול נוראי שהטביע את כולם.
ושוב התאספו האלים בטאוטיהואקאן, כדי לברוא שמש חדש ובני אדם חדשים. הם הדליקו מוקד גדול להקריב עליו את אחד האלים, כדי שיישרף ויהיה לשמש האחרונה.
שני אלים התמודדו על הזכות לכהן בתפקיד השמש החמישי – כבוד שמוות קשה בצדו; ננאואאטל, אל עני שעורו חולה ופצוע, וטקוקיסטקאטל, אל עשיר וגאוותן.
כשפנו האלים אל ננאואאטל, וביקשו ממנו להקריב את עצמו, כדי להיות לשמש, הוא טען שאינו ראוי לכבוד, בהיותו חולה ועני, אבל בסופו של דבר נעתר להם.
טקוקיסטקאטל "עינה" את עצמו בנוצות במקום בקוצים, בכדורי זהב במקום באצטרובלים, והקריב אלמוגים אדומים במקום להקיז מדמו, ואילו ננאואאטל, כדי שלא יירתע ברגע האמת, התכונן בדבקות לקפיצה אל האש: עמד סמוך מאוד לאש והרגיל את עצמו לחומה; דקר את עצמו בקוצים חדים; פצע את עצמו באצטרובלים והרגיל עצמו לכאב; הקיז מדמו והיטהר.
האלים הכינו מוקד גדול שבער במשך ארבעה ימים, וגבוה מעליו בנו בימה שמעליה נדרשו שני האלים הנבחרים לקפוץ אל הלהבות.
ביום הקרבן התקרב טקוקיסטקאטל אל האש, אבל גופו לא היה רגיל לחומה, ורוחו, שלא התחשלה ולא היטהרה בארבעת ימי הסיגוף, נרתעה. הוא התרחק מן האש, וניסה שנית. כך ארבע פעמים, עד שחדל כיוון שאומץ לבו נטש אותו. בשאט נפשם לנוכח פחדנותו של טקוקיסטקאטל, קראו האלים לננאואאטל, אשר ניגש בשלווה אל המוקד, עצם את עיניו וקפץ אל מרכזו.
טקוקיסטקאטל, שגאוותו נפגעה למראה מפגן אומץ הלב של ננאואאטל, אזר עוז וקפץ אל המוקד אחריו. בתחילה לא קרה דבר, אבל לבסוף הופיעו שתי שמשות בשמים. אחד האלים, שזעם על פחדנותו של טקוקיסטקאטל, לקח ארנבת וזרק אותה על פניו של טקוקיסטקאטל. וכך הפך טקוקיסטקאטל לירח. את צורת הארנבת על פני הירח ניתן לראות עד היום.
אבל הבעיות לא הסתיימו, כיוון שהשמש עמדה ללא נוע בשמים וחרכה ושרפה את האדמה מתחת. האלים הגיעו למסקנה שגם עליהם להקריב את עצמם כדי שבני האדם יוכלו לחיות. ואכן, רבים מהם הקריבו את עצמם בזה אחר זה, והרוח העזה שנשבה בעקבות הקרבתם גרמה לשמש לנוע בשמים, להזין את הארץ ולא לחרוך אותה.
האדם נברא כדי להשקות את השמש בדמו, ובכך להשיב לאלה את הדם שאיבדה בלילה במאבקיה עם המפלצות שמתחת לאדמה. עשרות אלפי אנשים הוקרבו בכל שנה לצורך הזה וכקורבנות לאלים אחרים.
לפי גרסה אחת, קווצאלקואטל, הבהיר, וטסקאטליפוקה, הכהה, הביטו ממקומם בשמים וראו רק מים למטה.
אלה ענקית צפה על פני המים, ואכלה הכול בפיותיה הרבים. שני האלים ראו שכל מה שבראו היה לטרף למפלצת. הם ידעו שעליהם לעצור אותה, ולכן הפכו את עצמם לשני נחשים ענקיים וירדו אל המים. אחד מהם תפס את האלה בזרועותיה ואילו האחר תפס ברגליה, ולפני שהספיקה להתנגד הם משכו עד שהיא התפרקה.
ראשה וכתפיה הפכו לאדמה והחלק התחתון של גופה לשמים. האלים האחרים כעסו על מעשי השניים והחליטו, כפיצוי על ביתורה, כדי לאפשר לה לספק את הדרוש להישרדותם של בני האדם; משיערה הם בראו עצים, דשא ופרחים; מעיניה מערות, מעיינות, בארות; מפיה נהרות; גבעות ועמקים מאפה, והרים מכתפיה.
האצטקים באו במקור ממקום ושמו אזטלאן, שמיקומו הנוכחי אינו ידוע. הואיצלופוכטלי הוא שציווה על האצטקים לעזוב את אזטלאן ולקרוא לעצמם "מחיקה" ("מקסיקנים"). הוא הנחה אותם בנדודיהם, אך לתקופה מסוימת עזב אותם תחת שלטונה של אחותו, אבל הם מאסו בשלטונה וקראו לו לשוב. האחות זעמה על שננטשה, וילדה בן, קופיל. כאשר הגיע קופיל לבגרות, הוא התעמת עם הואיצלופוכטלי, שנאלץ להרגו. הואיצלופוכטלי השליך את לבו של קופיל לאגם. כעבור שנים רבות הוא הורה לאצטקים לחפש את הלב ולבנות את עירם החדשה במקום הימצאו. בהנחיית האותות שנתן הואיצלופוכטלי, הם מצאו את הלב ובנו במקום מקדש, שהפך לעיר טנוכטיטלאן.
לפי אגדה אחת, טסקטליפוקה הגלה את קווצאלקואטל, אך זה הבטיח לחזור.
בגלל צירוף מקרים היסטורי מוזר, הספרדים ניצלו את מיתוס קווצאלקואטל לטובתם כאשר תכננו את כיבוש האימפריה האצטקית (מקסיקו של היום) - האצטקים חשבו שהרנאן קורטז, מפקד הכוחות הספרדיים, איננו אלא האל (הלבן) קווצאלקואטל, שהבטיח לחזור אל בני עמו בשנה ה-52 של מחזור לוח השנה. לסיפור זה אין סימוכין בכתבים עצמאיים שאינם תלויים בהשפעות ספרדיות שאחרי הכיבוש.
אם הקורבנות ייפסקו, או אם האנושות לא תצליח לרצות את האלים מכל סיבה אחרת, השמש החמישית הזו תשחיר, העולם יתנפץ ברעידת אדמה קטסטרופלית, והציצימיטל יהרוג את הואיצלופוכטלי ואת כל האנושות.
אה פוצ ' אל המוות.
אוויליקס אלת הירח והציד.
בקאב לפעמים מתואר כארבעה ייצוגים של רוחות השמים.
קמאזוטס אל רע שניסה להרוג את התאומים הגיבורים כאשר ירדו אל השאול.
צ'אק אל הגשם, הרעם והברק. אחיו של קיניץ' אג'או.
אק צ'ואח "המצביא השחור" היה האל הפטרון של הלוחמים והסוחרים. הוא מתואר כנושא תיק על כתפו ולובש גלימה מעור יגואר. הוא מיוצג בדרך כלל עם שפה תחתונה משתלשלת, אף ארוך, לפעמים זנב של עקרב, ובעיקר ב"קודקס מדריד" הוא צבוע כולו שחור.
הונאב קו "אל יחיד", זהה לאיטסמנה בתור האל היוקטקי הבכיר ביותר; או אל עליון כמושג מופשט יותר.
הוראקן
"רגל אחת", אל הסערה הרוח, והאש. ויוצר המבול הגדול אחרי שהאדם הראשון הכעיס את האלים. חי במים אפלים ומגיח מהאוקיינוסים והשתתף בשלושת הניסיונות ליצירת האנושות.
איטסמנה האל העליון, אבי אלי השמיים ומייסד תרבות המאיה. לימד את אנשיו לגדל תירס וקקאו, כמו גם, כתיבת יומני רפואה. אבי אלי השמים.
איצ'ל אלת כדור הארץ, הירח והרפואה.
איקסטב אלת ההתאבדות.
קיניץ' אג'או אל השמש.
קוקולקאן נחש הנוצות או הנחש המכונף, שהגיע דרך המים ולימד גברים ליצור אש.
טפאו אל השמים והאל היוצר שהשתתף בשלושת הניסיונות ליצירת האנושות.
יום קאאח
זיפאקנה שד מן השאול.
על פי הקוסמולוגיה של המאיה, היקום מורכב משלושה חלקים עיקריים; השמים זרועי הכוכבים, הארץ ואדמתה הסלעית הניזונה מדמם של מלכים ומעניקה פרחים ופירות, והעולם התחתון של המוות והריקבון הנקרא שיבלבה (xibalba).
המאיה ראו בכדור הארץ משטח מרובע, שלכל אחד מארבע פינותיו יש צבע משלו, המושפע מציר תנועתה היומית של השמש ממזרח למערב, שהוא הציר המרכזי.
כך המזרח הוא אדום, כיוון שהוא מקום מוצאה של השמש.
הצפון הוא לבן, כיוון שאין לו כל קשר עם ציר השמש.
הדרום הוא צהוב, כיוון שהשמש עוברת דרכו במסלולה.
והמערב הוא שחור, כיוון שהוא נמצא במקום בו השמש שוקעת.
בגרסה אחרת, במרכז העולם גדל עץ גפן כחול-ירוק הנקרא "עץ העולם" או "עץ החיים", הפורש ענפיו לארבע כנפות עולם ומחבר במעין ציר את כל הרמות של הארץ, השמים והשאול. בכל אחד מקצוות העץ אוחזות ידיו של אל אחר, אחד מבני העל העליון, וכל אחד מהם אחראי לאחד מארבעת היסודות: אוויר, אדמה, מים, אש.
מחזור ראשון
האלים בראו את בעלי החיים. בתחילה ציוו עליהם לדבר, כדי שיוכלו לקרוא בשמותיהם של האלים ולסגוד להם, אבל בעלי החיים לא דיברו. האלים ראו שמדובר ביצורים חסרי בינה ולכן הגלו אותם לנצח ליער.
מחזור שני
האלים ניסו לברוא יצור מתקדם יותר; הם ניסו חימר, אבל הבינו מיד שהאדם הזה לא יצלח - הוא נמס במים, היה חסר כוח, ראייתו הייתה מעורפלת, ולא היה מסוגל לחשוב או להוליד ילדים;
מחזור שלישי
לפני הניסיון הבא נועצו הבוראים בזוג אלים זקנים, שהיו מגידי עתידות, ושאלו אותם האם אדם מעץ יעמוד בציפיות. למרות התשובה החיובית שקיבלו הבוראים ממגידי העתידות, כשלו גם אנשי העץ. הם הצליחו, אמנם, לנוע, לעבוד, לצוד ולהוליד, אבל לא זכרו את יוצריהם ולא עבדו אותם, כי לא היו להם נשמות, ולכן האלים השמידו גם אותם בגשם של שרף שחור. הניצולים נמלטו ליערות והפכו לקופים.
(**עוד הערה על בני התמותה שמייעצים לאלים...**)
מחזור רביעי
האלים בראו אנשים מענבר, אולם אלה שכחו אותם והפסיקו לעבוד אותם, ולכן האלים השמידו גם אותם.
מחזור חמישי
האלים ערבבו דם ותירס ויצרו את בני האדם (או אנשי התירס).
לפי גירסה אחת, כיוון שהזמן דחק והאלים היו חייבים להשלים את בריאת "האדם האמיתי" לפני זריחת השמש (אשר זרחה בפעם הראשונה הרבה אחרי בריאת העולם). הופיעו ארבעה בעלי-חיים - אריה הרים, קויוט, תוכי ועורב - שנשאו עמם תירס צהוב ותירס לבן, והציעו אותם לאלים כחומרי גלם. כך נברא "האדם האמיתי" וכך נבחר גם מזונו העיקרי.
פופול וו
התאומים הגיבורים
אמם של התאומים הגיבורים הייתה בתו של אחד מאדוני השאול. היא וילדיה היו מנודים מלידה, ואחריהם-למחצה הגדולים קינאו בהם והתנכלו להם ואף ניסו להרוג אותם, אבל לשווא כי התאומים שרדו, גדלו ואפילו לא נטרו טינה לאחיהם הגדולים.
התאומים אהבו לשחק במשחקי כדור, אבל הרעש שהקימו עורר עליהם את רוגזם של אחריהם הגדולים. עד שאדוני באול הזמינו אותם לשחק במגרש שלהם.
הם התחרו במשחקי כדור עם אדוני השאול וניצחו אותם שוב ושוב. אדוני השאול ניסו להערים עליהם ולהביס אותם אך בכל פעם שחשבו שהצליחו, התאומים שוב הצליחו להערים עליהם.
אחרי עוד ניסיון כושל להרוג אותם הם קמו לתחייה כשפמנונים, ובמסווה זה נקראו לשאול כדי לשעשע את אדוני השאול בסיפורי מעלליהם. מסמר ההופעה היה כשאחד התאומים ביתר את גופת אחיו, הציע אותה כמנחה לאדוני השאול, אבל לתדהמתם הרבה הוא קם לתחייה. שניים מבכירי אדוני השאול תבעו שהנס יבוצע על גופם, התאומים נענו אבל לא החזירו את אדוני השאול לתחייה.
התאומים חילצו את גופת אביהם מהשאול, עלו אל פני האדמה ומשם המשיכו אל השמים.
על פי נבואת המאיה, סופו של המחזור החמישי יהיה ב-21 בדצמבר 2012 (וראה גם "תיקים באפלה").
"השילוש הקדוש" ההינדי מציג את שלוש הפנים של האל בצורותיו השונות (שלושה שהם אחד ואחד שהוא שלושה...);
ברהמה-הבורא, האל העליון; התגלמויותיו הן ראמה, קרישנה, דנוונטרי; הוא קיבל את הרחם של שקטי, האלה-האם הקדומה;
שיווה-ההורס;
וישנו-המשמר; גם הוא קיבל את הרחם של שקטי (פרוואטי), האלה-האם הקדומה והפך לחסיד של שיווה;
בתת-היבשת ההודית יש מספר מסורות הנוגעות לבריאת העולם, חלקן מופיעות בוודות השונות.
**טבלה**
לפי הקוסמולוגיה הבודהיסטית, מעבר להרי ההימלאיה אדירי הממדים מצוי אף הר עצום יותר, הר מרו, והוא נמצא במרכז העולם, בנקודה שבה מתלכדים הציר האופקי והציר האנכי. לפי ה- Abhidharmakośabhāṣyam גובהו 80 אלף יוג'אנה ורוחבו 80 אלף יוג'אנה ולפי ה- Long Āgama Sutra גובהו 84,000 יוג'אנה
הוא ממוקם בין ארבעה עולמות בארבע רוחות השמיים, מרובע בקרקעיתו ועגול בפסגתו. חציו האחד עולה לשמיים וחציו השני יורד אל הארץ. הוא מוקף שבע טבעות הרים קונצנטריות שסביבן חגים השמש, הירח וכוכבי הלכת. בין הטבעת השביעית והטבעת השמינית מצויות היבשות של הארץ.
להר ארבע פנים, כל אחת מהן עשויה מחומר שונה. הצפוני עשוי זהב, המזרחי עשוי גביש, הדרומי אבני ספיר כחולות (לכן השמים נראים תכולים בעיני האדם) והמערבי אבני אודם.
במיתוס ודי אחד המתועד ב- Jaiminīya Brāhmaṇa, בראשית היה היקום אוקיינוס קדמון שמתוכו עלתה ביצה. ברגע שהביצה נסדקה, החל תהליך יצירת השמים (מהחלק העליון) והארץ (מהחלק התחתון) במהלך מאה שנים אלוהיות. הדבר נזכר גם בריג ודה 10.121. ה- Hiranyagarbha (רחם/מלאה זהוב/קורנת) שהייתה קיימת לפני בריאת היקום, דומה לאלמנט ביצת העולם שקיים במיתוסי בריאה רבים אחרים.
בטקסטים המאוחרים השונים יש פירושים שונים לדימוי זה. הטקסטים של Samkhya קובעים שפורושה והפרקריטי יצרו את העובר, שממנו יצא העולם. במסורת אחרת, האל הבורא ברהמה הגיח מהביצה וברא את העולם, בעוד שבמסורת אחרת הברהמה עצמו הוא ה-Hiranyagarbha. טיבו של הפורושה, בריאת האלים ופרטים אחרים של מיתוס בריאת העוברים תוארו בצורות שונות בטקסטים ההינדיים המאוחרים יותר.
טקסט אחר, Śatapatha Brahmaṇa, כולל אף הוא רצף של אוקיינוס קדמון ואחר כך ביצה, אבל הפעם, האל פראג'פאטי יוצא מהביצה וכעבור שנה הוא בורא את היקום ואחר כך את האלים והאנטי-אלים מדיבורו ומנשימתו.
.
האמונה הפופולרית ביותר היא שהיקום נוצר על ידי ברהמה, התגלמות הבורא של הנפש העליונה. בהתחלה, היה רק אביאקטהה, או "שאינו ניתן לביטוי". בריקנות זו, לורד וישנו, המשמר, הופיע בדמות ילד, שוכב על עלה של עץ בניאן. מרגע שהופיע בצורה זו, מוחו התמלא בספק לגבי זהותו. ואז נענו שאלותיו ע"י קול חסר גוף - קולה של הנפש העליונה, שהיא צורתו האמיתית. הקול ביקש ממנו להרהר בנפשו, וזואת הוא עשה. מטבורו הגיח לוטוס בעל אלף עלי כותרת, שבו הופיע ברהמה. ברהמה היה זה שברא את היקום כולו ואת כל אשר בו.
כאשר ברהמה נולד מטבורו של לורד וישנו הוא היה מבולבל במוצאו ולכן נסע דרך גבעול הלוטוס כדי למצוא את יוצרו, כאשר לא הצליח למצוא את הקצה השני של הלוטוס הופיע אדון וישנו וסיפר לו את האמת, אולם ברהמה לא הסכים. לאחר מכן הסביר האדון העליון את מוצאם, ובתמורה הביע ברהמה משאלה שהאדון העליון ייוולד כבנו, מאוחר יותר נולד האדון שיווה כיליד נפשו של ברהמה (שנולד מהכוח הנפשי), אם כי הוא אינו נחשב לבריאה של ברהמה, אלא כשווה לאדון וישנו ולברהמה.
השלישייה מכונה בפי העם ברהמה-וישנו-מהשווארה. ברהמה נחשב כתווך בלבד להופעתו של שיווה בצורה פיזית. יש לציין כי שלושה אלה, הנחשבים לטרימורטי (השילוש) העליון בהינדואיזם, אינם שלושה אלים נפרדים, אלא שלושה ביטויים של אותה נשמה עילאית, ברהמן.
מזמור ריג ודה 10.90 מתאר למשל כי פורושה, העולם הנגלה, הכוח הזכרי...
1. היה בעל אלף ראשים, אלף עיניים אלף רגלים הוא כיסה את הארץ מכל צדדיה מתוח מעבר לה כעשר אצבעות.
4. רבע ממנו נשאר על האדמה ושלושה רבעים עלו למעלה,
6. האלים הקריבו כקורבן את פורשה שעל כדור הארץ. מהקורבן שהוקרב הם אספו את החמאה הגבישית,
8. פורושה יצר את החיות הפראיות והמאולפות.
10 נבראו הסוסים, הבקר העזים והכבשים.
11 הוויישיה נולדו מהבטן והירכיים (סמל לייצור מזון ופוריות) והשודרה (המשרתים) נולדו מהרגליים.
12 הברהמין נולד מפיו או ראשו של פורושה (סמל לשינונן של המנטרות),
13 הירח הופיע מרוחו והשמש נולד מעינו.
הקשטריה נולדו מידיו וכתפיו (סמל ללחימה),
במזמור 10.129 יש גרסה שונה שמתחילה בתיאור הדומה לתיאור ספר בראשית:
1.לא היה אז יש ולא אין, לא היה חלל עולם ולא שמים ממעל...
2. לא היה אז מות ולא אלמוות, יום לא נבדל מלילה..
3. בראשית היה חושך מולט בחושך...
4. בראשית נוצר בו החשק, אשר היה זרע ראשון לבינה...
6. מי יודע אל נכון? מי יגיד כאן? מנין בריאה זו? מנין נולדה? הן האלים מן הבריאה והלאה, מי יודע ממה התהוותה...
אולם הייתה דמות מסתורית:
"מה התנועע? היכן? בחסות מי? ההיו מים, תהום מצולה?...... זה האחד נשם מאליו במשב דומיה, ומאום לא היה בלתו..... זה האחד המתהווה, אשר היה כמוס בתוהו, נולד מלהט חומו... הוא הצופה בה (בבריאה) מגבהי מרומים, יודע אל נכון..."
אין במזמור תשובות ברורות והכול מסתורי מאוד.
מכאן שהבריאה מתנהלת במחזורים של בריאה והרס הנמשכים יום אחד בחייו של ברהמה (מיליון שנים). כל מחזור נחלק למחזורי משנה, וכו' וכו'. התהליך הוא תהליך של התנוונות, מעולם מושלם לעולם של ניוון ושחיתות שסופו חורבן והרס.
העולם כולו היה "אני" בדמות אדם (פורושה), לבדו לגמרי. כך התהוותה המילה "אני". בבדידותו הפך האדם את עצמו לגבר ואישה חבוקים בגוף אחד, ומזיווגם נבראו בני האדם. כשלבשו צורת פרות, נבראו הפרות, כשלבשו צורת סוסים, נבראו הסוסים וכו'.
האדם, תמצית הכול, התפשט על פני הארץ כולה, ממנו נולדה ויראג', וממנה נולד האדם. האלים העלו את האדם לקרבן ומגוף הקרבן נבראו בעלי החיים ובני האדם האחרים.
הר מרו (=גן עדן? אולימפוס?) ניצב במרכז העולם ועל פסגתו שוכן עולמו של ברהמה. מדרום להר מרו נמצאים הרי ההימלאיה ומדרום להם שוכנת ארץ בני בהרטה, הלא היא הודו.
ברהמה ובתו שטרופא הולידו את מאנו, האדם הראשון.
איקשוואקו, בנו של מאנו, האדם בן התמותה הראשון, ייסד את "שושלת השמש".
המהבראטה
הרמאיאנה
ארבע הוודות (500-1600 לפנה"ס)
השורשים בשנת 7200 לפנה"ס
קארל סאגאן ופריטיוף קאפרה הצביעו שניהם על קווי דמיון בין ההבנה המדעית האחרונה של עידן היקום, לבין התפיסה ההינדית של "יום ולילה של ברהמה", שקרובה הרבה יותר לעידן הידוע הנוכחי של היקום מאשר אחרים. מיתוסי יצירה. הימים והלילות של ברהמה מציגים מבט על היקום שנוצר באופן אלוהי, ואינו אבולוציוני למהדרין, אלא מחזור מתמשך של לידה, מוות ולידה מחדש של היקום.
לפי סאגן:
"הדת ההינדית היא היחידה מבין האמונות הגדולות בעולם המוקדשת לרעיון שהקוסמוס עצמו עובר מספר עצום, למעשה אינסופי, של מקרי מוות ולידות מחדש. זוהי הדת היחידה שבה סולמות הזמן תואמים לאלה של הקוסמולוגיה המדעית המודרנית. המחזורים שלו עוברים מהיום והלילה הרגילים שלנו ליום וליל של ברהמה, באורך 8.64 מיליארד שנים, יותר מגיל כדור הארץ או השמש וכמחצית מהזמן מאז המפץ הגדול". (קוסמוס, 1995)
קאפרה, בספרו הפופולרי "הטאו של הפיזיקה", כותב: "רעיון זה של יקום מתרחב ומתכווץ מעת לעת, הכרוך בקנה מידה של זמן ומרחב במידות עצומות, עלה לא רק בקוסמולוגיה המודרנית, אלא גם במיתולוגיה ההודית העתיקה. . כשהם חוו את היקום כיקום אורגני ונע באופן קצבי, הצליחו ההינדים לפתח קוסמולוגיות אבולוציוניות, שמתקרבות מאוד למודלים המדעיים המודרניים שלנו".
(מתוך ויקיפדיה)
בסוף עידן קאלי, העידן הקצר והעלוב ביותר מבין ארבעת העידנים, התפשטה שחיתות מוסרית בעולם – שקר וגניבה, חמדנות ורצח, הפקרות מוסרית והתמוטטות של סדר המעמדות החברתיים. אז הופיע אור גדול בשמים, ובקרניו האכזריות היכה את הארץ ויושביה והאדמה חרבה. כשהכול יבש, כיסה האל את השמים בעננים עבותים כעדרי פילים, ארובות השמים נפתחו, וגשמי חורבן ירדו במשך שתים עשרה שנים. מהעולם כולו נותר רק אוקיינוס גדול. רק אדם אחד, תם וישר, החכם מאקרנדיה שמו, שרד. הוא שחה ושחה בים עד שיום אחד הגיע לעץ תאנה גדול שהתנשא מעל למים. בין ענפי העץ הייתה עריסה ובה תינוק עגול פנים. לתדהמתו של מארקנדיה, פתח התינוק את פיו ובלע אותו. בתוך בטנו של התינוק ראה מארקנדיה את הארץ כולה, תמונה אידילית של העולם כפי שהוא צריך להיות, אך גם אחרי שנים של נדודים בבטן התינוק, נראיאנה (כינויו של וישנו בתקופה שבין חורבן לבריאה), לא הצליח להגיע לקצה העולם.
לבסוף נפלט החכם מבטנו של האל, שלבש שוב דמות תינוק המכיל בבטנו את העולם כולו, זכה בישועה ונשלח להפיץ את הידע שרכש בעולם שנברא מחדש.
משפחת האלים היפנית
(תמונה 25, מתוך **)
את סיפור הבריאה ניתן לחלק להולדת האלים (Kamiumi) ולהולדת הארץ (Kuniumi).
האלים הראשונים שנוצרו נקראים במשותף בשם Kotoamatsukami, והם הופיעו בזמן בריאת היקום.
אחרי היווצרות השמים והארץ, נוצרו "שבעה הדורות של עידן האלים" (Kamiyonanayo). לפי ה"קוג'יקי", אלה הופיעו אחרי עליית Kamiyonanayo.
שני הדורות הראשונים הם של אלים יחידים (hitorigami), ואילו חמשת הבאים אחריהם היו של זוגות זכר/נקבה, אחים ואחיות שהיו בו בזמן גם זוגות נשואים. בסך הכול, Kamiyonanayo כולל 12 אלים לפי תיעוד זה.
לפי ה"ניהון שוקי", לעומת זאת, קבוצה זו הייתה הראשונה שהופיעה אחרי בריאת היקום. כן מצוין שם ששלושת הדורות הראשונים של האלים היו hitorigami והאחרים היו זוגות מעורבים.
הדור השביעי והאחרון היה של איזנאגי נו מיקוטו ("הזכר הנעלה") ואיזנאמי נו מיקוטו ("הנקבה הנעלה"). הם יצרו בזה אחר זה את כל איי יפאן, מה שעתיד לסכן את האלים האחרים.
איזאנגי הוליד את אלת השמש, אמאטרסו, מעינו השמאלית, את אל הירח, צוקויומי, מעינו הימנית, ואת אל הסערה, סוסואנו, מאפו.
איזאנגי מאס בהתנהגותו הבלתי מרוסנת של סוסאנואו וגירש אותו ליומי. סוסאנואו קיבל את הגזירה באי רצון, אך לפני שהלך ליומי ניגש לאחותו אמטראסו על-מנת להיפרד ממנה. אמטראסו, שהכירה את אחיה וידעה כי כוונותיו אינן טהורות, התכוננה למאבק. כאשר סוסאנואו הגיע להיפרד ממנה היא לא האמינה לו שזאת כל כוונתו וביקשה ליצור תחרות על-מנת שיוכיח לה כי רצונו טוב. האתגר שנקבע היה לראות מי ייצר צאצאים אציליים ונשגבים יותר. אמטראסו יצרה שלוש נשים מחרבו של סוסאנואו. סוסאנואו יצר חמישה גברים מהשרשרת של אמטראסו.
ה"קוג'יקי"- נערך במאה ה-7 לפנה"ס ע"י או נו יאסומארו.
שושלת הקיסרות היפאנית מייחסת את מוצאה במישרין לאלת השמש אמטראסו, והיא השושלת הרצופה הארוכה ביותר שקיימת עד היום.
האירוע המציין את תחילת עידן האדם - הולדת הקיסר הראשון ג'ימו, נינה של אמטראסו, במאה ה-7 לפנה"ס.
איזאנאמי הלכה אל ארץ המתים, ואיזאנאגי, מוכה געגועים, הלך אחריה על מנת להפציר בה שתחזור. איזאנאמי שמחה לראותו, ופתחה לכבודו את השער. אמר לה אחיה : "הו, אחותי הצעירה והנאצלה י הארצות שיצרנו יחד לא הושלמו. עוד עבודה רבה לפנינו! אנא, חזרי!" ענתה לו איזאנאמי: "חבל שלא הקדמת לבוא, שכן כבר טעמתי מתנור השאול. אני רוצה לחזור, אך קודם עלי ללכת ולבקש רשות מאלי ארץ המתים. אנא, אל תביט בי!" כך אמרה ונעלמה. איזאנאגי המתין לה עד בוש. לבסוף איבד את סבלנותו. הוא שבר שן משיני המסרק שבשערו, הבעיר אותה בניצוץ משערו, הפך את השן ללפיד בוער, והציץ פנימה אל תוך אפילת השאול. באש הלפיד ראה איזאנאגי את גופת אחותו, והיא שורצת רימה. בראשה של איזאנאמי שכן הרעם הגדול, ובשדיה רעם האש. בבטנה הרעם השחור, ובערוותה הרעם המתבקע. בידה השמאלית הרעם הצעיר, ובידה הימנית רעם האדמה. בכף רגלה השמאלית הרעם המתגלגל, ובכף רגלה הימנית הרעם זקוף הראש. איזאנאגי נבעת מן המראה הנורא, ונמלט מן המקום. איזאנאמי שנחשפה בקלונה זעקה אחריו : "ביקשתי ממך לא להביט בי. אתה ביישת אותי"...
העולם נברא בדיבור, אבל למעשה יש לנו שני סיפורי בריאה שאינם זהים (ואולי שני מחזורי "ניסוי וטעייה"?)
הסיפור המוכר יותר הוא זה שבספר בראשית, פרק א', בו בריאת העולם בידי אלוהים מוצגת באופן מסודר כמהלך שארך שבעה ימים:
ביום הראשון ברא את האור והפריד בינו ובין החושך.
ביום השני עשה את הרקיע והבדיל בין המים העליונים, שמעל לרקיע לבין המים התחתונים, שמתחת לרקיע.
ביום השלישי חשף את היבשה והוציא את הצמחים.
ביום הרביעי עשה את המאורות וקבע אותם ברקיע, השמש, הירח והכוכבים.
ביום החמישי ברא את הדגים והעופות.
ביום השישי יצר את שאר בעלי החיים וברא את האדם.
בסיפור זה לא מסופר על בריאת הגבר והאישה בנפרד, אלא כתוב: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם".
ביום השביעי, הוא יום השבת, אלוהים שבת ממלאכה ובכך קידש את השבת למנוחה.
בספר בראשית, פרק ב' נכתב שאת כל בעלי החיים, ואת האישה, החליט אלוהים לברוא משום שהאדם היה בודד בעולמו החדש: "לא טוב היות האדם לבדו" (ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ח). הפתרון הראשון שמצא אלוהים לבדידותו של האדם היה בריאתם של חיות השדה ועוף השמים: "ויצר אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם" (ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ט). רק לאחר זמן, כשהתברר לאלוהים שאין בעלי החיים יכולים לשמש עזר לאדם - "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (ספר בראשית, פרק ב', פסוק כ'), החליט לברוא עבורו את האישה, אותה ברא מתוך צלעו של האדם.
על פי הפרשנות המסורתית, לפיה כל התורה נכתבה בידי גורם אחד אלוהי ואין בה סתירות, מקובלים הסברים שונים המבארים את שני הפרקים כך שלא תהיה ביניהם סתירה. (ראו בהרחבה: פרשנויות חז"ל על בריאת אדם וחוה). לפי חוקרי מקרא המחזיקים בהשערת התעודות, שני הפרקים נכתבו בידי שני גורמים שונים: המקור הכהני (פרק א') והמקור היהוויסטי (פרק ב'). (ראו בהרחבה: תיאור בריאת העולם על פי ביקורת המקרא). תורת הסוד היהודית העוסקת בבריאת העולם מכונה "מעשה בראשית".
תיאור בריאת העולם כפי שהוא בתנ"ך מקובל הן על ידי היהדות והן על ידי הנצרות, ואף בתיאור בריאת העולם במסורת האסלאם יש דמיון רב לתיאור התנ"כי.
בראשית פרק א':
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.
יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי. כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.
בראשית פרק ב':
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
גם כאן יש לנו שני סיפורי בריאה שאינם זהים – בראשון נברא האדם זכר ונקבה:
בראשית פרק א
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
ובשני "לא טוב היות האדם"...
בראשית פרק ב':
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה...
... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂרמִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
בראשית א'
וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ
בראשית ב'
וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.
אגב שימו לב שבעלי החיים נבראו מלכתחילה כ"עזר כנגד" לאדם, ורק אחרי שנכשלו במשימתם זו נבראה האישה...
אדם וחווה מגורשים מגן עדן
בראשית פרק ו':
ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
אם מחפשים "שלב אדם", הרי לדעתי הוא מתחיל עם הגירוש מגן עדן.
ביאת המשיח.
1. נוח והמבול - הסיפור בספר בראשית מזכיר גם את סיפור המבול של שבט הקיצ'ה, את סיפור המבול היווני, כמובן את עלילות גילגמש, וסיפורי מבול רבים אחרים.
2. סדום ועמורה
... המלאכים מזהירים את לוט מפני ההפיכה, ומייעצים לו לעזוב את העיר עם כל קרוביו. חתניו של לוט לא מאמינים לו וצוחקים על אזהרתו, ולבסוף הוא עוזב את העיר עם שתי בנותיו ואשתו.
בראשית י"ט:
א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. ז וַיֹּאמַר אַל-נָא אַחַי תָּרֵעוּ. ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת-הַדֶּלֶת סָגָרוּ. יא וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח. יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט עֹד מִי-לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן-הַמָּקוֹם. יג כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ. יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה אֶת-הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן-תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר. יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה. יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל-נָא אֲדֹנָי. יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כב מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר צוֹעַר. כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה.
המלאכים מזהירים את לוט מפני ההפיכה, ומייעצים לו לעזוב את העיר עם כל קרוביו. חתניו של לוט לא מאמינים לו וצוחקים על אזהרתו, ולבסוף הוא עוזב את העיר עם שתי בנותיו ואשתו. בעת הבריחה מזהירים המלאכים את לוט ומשפחתו לא להסתכל על העיר הנהפכת (על פי פירוש רש"י - משום שאין ראוי שלוט, אשר היה ראוי להיענש ביחד עם אנשי סדום וניצל רק בגלל קרבתו לאברהם, יתבונן בחורבן העיר). אשתו לא עומדת בפיתוי, מתבוננת אל העיר והופכת לנציב מלח.
בראשית י"ט:
א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. ז וַיֹּאמַר אַל-נָא אַחַי תָּרֵעוּ. ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת-הַדֶּלֶת סָגָרוּ. יא וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח. יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט עֹד מִי-לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן-הַמָּקוֹם. יג כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ. יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה אֶת-הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן-תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. טז וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר. יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה. יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל-נָא אֲדֹנָי. יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כב מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר צוֹעַר. כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה. כד וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.
**סיפור הבשורה על הולדת אברהם מזכיר את הסיפור הנוצרי על הולדת ישוע.
משפחת האסגרד
(תמונה 24, מתוך... **)
אל האור, הנבואה, הרפואה, המוסיקה והשירה
אל הספרות והשירה.
אחד מאלי האייסיר, התגלמות השחר.
אלת האהבה והיופי
אל הפיריון והחקלאות. מייצג את דרך האמצע בין האש לקרח ושולט באלפהיים, ממלכת האלפים. בנו של ניורד, אל הים, ואחיה של פריה, אלת התשוקה והפריון.
אשתו של מלך האלים אודין, נבונה ובעלת יכולת לראיית הנולד.
גנא רוכבת על סוסה הופבארפניר בשליחויות לעולמות אחרים מטעם האלה פריג.
תפקידו העיקרי הוא לזהות כל סכנה המתקרבת לאסגארד ולהזהיר את שאר האלים.
אלת השאול
לרוב נחשב כשליח האלים
האנשה של כדור הארץ. אמו של אל הרעם תור ובת זוגו של אודין.
אודין יצר את קבסיר מתמצית הרוק המשותפת של האייסיר והוואניר, כביטוי מוחשי להפסקת האש שנחתמה בין שתי קבוצת האלים. הפיץ השראה, לימוד וידע בקרב אלי האסגארד ובקרב בני האדם שוכני מידגארד.
נוכל תכסיסן וערמומי העובר על חוקי הטבע ועל כללי ההתנהגות, אביהם של הל ופנריר
אל הים והספינות, בן זוגה של סקאד'י, אביהם של אל הקיץ פרייר ושל אלת הפוריות פריה.
בתו של הענק נרפי מקבוצת הוואניר, התגלמות הלילה
שליט האלים, מכונה גם אבי הכול.
סאגה
אלת החוכמה
אלת האדמה
אלה שקשורה לציד, לגלישה, לחורף ולהרים
בנו של אודין, קשור לרעם, ברק, סופות, עצי אלון, כוח, פוריות
אל המלחמה
וילי, וה ואחיהם אודין הרגו את יימיר, הענק הראשון, יצרו ממנו את מרבית היקום ושמו קץ לשלטון הענקים.
היקום הסקנדינבי מתואר כעץ ענק הקרוי יגדראסיל (Yggdrasil) עץ אפר גדול, שענפיו מצלים על העולם ושורשיו תומכים בו. על צמרותיו, בין ענפיו וליד שורשיו נמצאים ארבעה זוגות של עולמות (ניגודים המשלימים זה את זה). במרכזם נמצאת מידגארד, שהיא העולם התשיעי. נידהוג, נחש או דרקון אכזרי שיושב בניפלהיים, מכרסם בשורשיו מלמטה.
זו רשימה אפשרית של תשעת העולמות המקוריים:
אלפהיים (Alfheim) - ארץ האלפים
אסגארד (Asgard) - ארץ האייסיר, עיר האלים ומעוזם, באסגארד נבנו בניינים והיכלות מפוארים, מהם שלטו האלים, שם שכנה ואלהאלה, מושבם של אודין וגיבוריו הנבחרים. זה היה גם ביתם של האינהרג'אר, נשמותיהם של הלוחמים הגדולים ביותר. לוחמים אלה נבחרו על ידי הוואלקירות. האינהרג'אר יעזרו להגן על האלים במהלך ראגנארוק. לאסגארד ניתן להגיע דרך ביפרוסט, גשר הקשת בענן שעליו שומר היימדאל, אל שיכול לראות ולשמוע למרחק אלף מייל.
ואנאהיים (Vanaheim) - ארץ הואניר.
מידגארד (Midgard) - ארץ בני האדם (העולם התשיעי).
יוטונהיים (Jצtunheim) - הארץ שנתנו אודין ואחיו לענקים ולענקי הכפור. מוגנת מפני הענקים בעזרת ביצורים שנעשו מגבותיו של יימיר.
סוורטאלפהיים (Svartalfheim) או נידאבליר (Nidavellir) - ארץ האלפים השחורים או הגמדים, בהתאמה.
מוספלהיים (Muspelheim) - ארץ האש.
ניפלהיים (Niflheim) - ארץ הקרחונים (ארץ הקור, ממלכת המוות הקפואה.
הלהיים (Helheim) - ארץ המתים, ממלכתה של האלה הל.
בראשית לא היו אדמה, ים או שמים. רק הריקנות של Ginnungagap, ממתינה להתמלא. בדרום נוצרה הממלכה הלוהטת של מוספל, ובצפון, הממלכה הקפואה של ניפלהיים. הרוח הלוהטת שנשבה ממוספלהיים פגשה את שכבות הקרח שבאו מניפלהיים והחלה להמיס אותן. בנקודת המפגש של החום והקור נוצרו החיים הראשונים - הענק יימיר (Ymir), שהיה רשע
בשנתו הזיע יימיר ומזיעת ידו השמאלית נוצרו זכר ונקבה מגזעו - ענקי כפור - שהחלו להתרבות.
אחרי יימיר, נוצרה מן הטיפות אודהומבלה (Audhumbla) הפרה שהאכילה את יימיר. הפרה ניזונה מליקוק הקרח.
בערב היום הראשון בו ליקקה הפרה את הקרח התגלה שיערו של אדם, ביום השני התגלה ראשו, וביום השלישי יצא האדם מן הקרח - שמו היה בורי (Bori). צאצאו של בורי היא בור (Bor) ולו נולדו שלושה בנים: אודין (Odin) (על שמו יום רביעי, Wednesday, "יומו של אודין"), ויל (Vile) ו-וה (Ve) - האלים הראשונים.
בכל אחת מפינות השמים הוצב גמד ("קורה תומכת"), אוסטרה (Austre) במזרח, וסטרה (Vestre) במערב, נורדרה (Nordre) בדרום וסודרה (Sudre) בצפון.
אז תפסו האלים ניצוצות לוהטים שעפו ממוספלהיים. לשניים מהם ניתנו מרכבות והם הפכו לשמש ולירח, ואחרים הוצבו בשמים ככוכבים.
הזאב סקול (Skol) רודף אחרי השמש כשהוא רוכב על מרכבתה בשמים, ואחיו האטי Hati Hrףנvitnisson רודף אחרי הירח בלילה, וכך הם גורמים להם לנוע על פני הרקיע. הזאבים הם ילדיהם של פנריר וענקית ששמה לא ידוע.
הנהר-גיול (שימו לב לסצינה הקלאסית של "חציית הנהר" בסוף הסרט "שר הטבעות-שיבת המלך").
ולקלינגונים של "מסע בין כוכבים" יש את סטו-וו-קור...
וראה גם "סטארגייט" - הסרט והסידרה.
אודין ואחיו בראו משני עצים את הגבר והאישה הראשונים, שהם אבות המין האנושי. אודין הפיח בהם רוח חיים ואילו אחיו העניקו להם מחשבה, רגשות וכן את חושי הראייה והשמיעה. צאצאיהם מיועדים לאכלס את מידגארד.
זמן מה חיו האלים והענקים ביחד. הזמן לא היה קיים ולא הייתה כל התפתחות, עד שהאלים חשו בצורך לכבוש את הכאוס ולהכניס בו סדר (לפי גירסה אחרת, השינאה בין הענקים לבין האלים הייתה עמוקה ופרץ ביניהם עימות).
האלים הרגו את יימיר, ודמו הרב הטביע את כל ענקי הכפור, פרט לברגלמר (Bergelmer) ואשתו שהצליחו לברוח. אז לקחו האלים את גופתו של יימיר, השליכו אותה למעמקי התהום ויצרו ממנה את כל היקום.
לאחר מכן הוליד אודין את תור, אבי האלים (סמלו-פטיש, על שמו יום חמישי, Thursday, "יומו של תור").
לוקי נכבל בשלשלאות ונכלא במערה בהר (כמו פרומתיאוס היווני).
הקלוולה - זכריאס טופליוס (Topelius), כתב בשבדית, בשנים 1822-1831;
הבלשן הפיני אליאס לנרוט (Elias Lצnnrot) השלים ופרסם את המחזור בשתי מהדורות. הראשונה (1835), כללה 12,078 0 שורות, ואילו השנייה (1849) כללה כ-23,000 שורות. ב-1862 פורסמה מהדורה מקוצרת המכילה 9,732 שורות.
שתי האדות:
האדה הפרוזאית מיוחסת למשורר סנורי סטורלסון (המאה ה-13);
האדה הפיוטית - אוסף פואמות נורדיות עתיקות
רגנארוק – הקרב בין האלים בהנהגת אודין לבין הענקים ובעלי בריתם (הזאב פנריר) בהנהגת לוקי.
המיתולוגיה הפינית
1. המקור
הקלוולה
2. תקופת הכתיבה
שירים קדומים שעברו מדור לדור. עריכתם וריכוזם החלו באמצע המאה ה-17; מהדורה מגובשת בעריכת אליאס לונרוט יצאה ב-1835.
3. תקופת ההתרחשות
4. שני האחים
קאלרבו ואונטאמו
5. הנסיך/הבן/האחיין/הנכד
קולרבו
6. האם
אשת קאלרבו
7. האחות/ הבת/האהובה/הנסיכה
במהלך נדודיו קולרבו מפתה נערה וזונח אותה. כשהיא מגלה שהוא בעצם אחיה, היא מתאבדת (=אופליה).
8. הבגידה
אונטאמו רוצח את קאלרבו, לוקח את אשתו ההרה לאישה, מנסה להרוג את אחיינו; בגיל 3 קולרבו הורס את עריסתו (ומתחיל להפגין כוחות על טבעיים)
9. השיגעון
קולרבו יוצא למסע נדודים;
קולרבו מואס בשעבודו לאשת אילמרינן, הורג אותה וסופו שתאוות הנקמה מעבירה אותו על דעתו והוא מתאבד (ראה אנאקין סקייווקר)
10. הנקמה
קולרבו הורג את אונטאמו
11. הערות
סיפורו של קולרבו הוא תיאור ריאליסטי ולא אופייני של תוצאותיה ההרסניות של התעללות בילדים ("הגירסה הריאליסטית" או "גירסת הילד המוכה").
המיתולוגיה הדנית
1. המקור
גייסטה דנורום של סקסו גרמטיקוס
2. תקופת הכתיבה
המאה ה-12
3. תקופת ההתרחשות
4. שני האחים
אורוונדל ופנגי
5. הנסיך/הבן/האחיין/הנכד
אמלתוס (אמלת)
6. האם
אורוונדל נושא לאישה את בת המלך רוריק, גרות (=גרטרוד)
7. האחות/ הבת/האהובה/הנסיכה
האישה שנשכרה לפתות את אמלת אך הסכימה לשמור את סודו
8. הבגידה
אורוונדל ניצח במלחמה נגד קול מלך נורווגיה ועורר עליו את קינאתו של אחיו פנגו; פנגו רוצח את אורוונדל ולוקח לאישה את אשתו גרות
9. השיגעון
אמלתוס מחליט להעמיד פני משוגע כדי לחשוף את מזימותיו של דודו ועומד בפני כל הפיתויים לחשוף את העמדת הפנים;
אמלתוס נאלץ לברוח לבריטניה;
פנגו שולח שני שליחים עם מכתב למלך הבריטים שיהרוג את אמלת, אך בסוף השליחים הם שנהרגים (=רוזנקרנץ וגילדנשטרן)
10. הנקמה
אמלתוס הורג את פנגי
11. הערות
אין ספק שסקסו גרמטיקוס קרא את ספרו של קווינטוס ולריוס מקסימוס (יש אפילו רישום של השאלת הספר מהספרייה ובקשה להחזירו...) וגם היה מודע לסיפור התנ"כי על דויד המלך ("הגירסה המעוגנת במקורות").
שימו לב שבמחזה של שייקספיר המלט מת מיד אחרי מות דודו, אבל בגירסה של סקסו אמלתוס נשאר בחיים, עולה לשלטון בממלכתו וממשיך להרפתקאות אחרות.
הנבואה היא שהזאבים ירדפו את השמש והירח בשמים עד רגנארוק, ואז ישיגו הזאבים את גרמי השמים ויטרפו אותם.
משפחת האלים הבבלית
(תמונה 26, מתוך האנציקלופדיה של ויקיפדיה)
אל השמים ומנהיג כל האלים באסיפות האלים.
אל השמים במיתולוגיה האכדית ובמיתולוגיה השומרית. נודע גם בשמות אנשר ואנשור.
באו
אלה בכירה בלגאש, וכמה ממלכיה ראו בה את אמם האלוהית. היא הייתה גם אלת מרפא, אם כי בניגוד לאלות מרפא אחרות היא פיתחה את התפקיד הזה רק בשלב מסוים בתולדותיה.
אל הפריון; אל צמיחת התבואה הבבלי שעבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראו שהוא בוכה, והיו מקוננים עליו ("מות התמוז").
אל הנהרות והמים המתוקים. אביו של מרדוק, מיטיב האנושות.
אל הסופה והרעם, אל מלחמה אדיר כוח ועוצמה. בתקופה הבבלית יוחסו כוחותיו ומעמדו למרדוך.
ארשקיגאל
מלכת העולם התחתון המסופוטמי. מתוארת כ"אחותה הגדולה" של איננה בשיר "ירידתה של איננה לשאול".
גיביל
אל האש
גולה
אלת מרפא, נחשבת כפטרונית אלוהית של רופאים ועובדי רפואה; גולה ("הגדולה"), היה אולי בתחילה תואר ולא שם של אלילה.
מלכת השמיים והארץ, אלת האהבה, המין, הפריון והמלחמה, אחראית על כוכב השחר, פטרונית הזונות ופטרוניתה של העיר ארך. דמותה היוותה השראה לאישתר האכדית, המוכרת יותר.
אל הסער ובכיר האלים בתרבויות הארמיות והאמוריות הקדומות שבצפון הלבנט (מוכר גם בשמות הדַה, הדוּ ורַמן, וחַדַד בשפה הארמית הסורית).
אישתראן
אל הצדק, שופט שמימי, ונאמר על מלכים שהם "עושים צדק כאישתראן".
ראש הפנתיאון הבבלי, ופטרון העיר בבל. במקרא: מְרדָך (ירמיהו נ' ב'), מאוית בשומרית "שומרוגרמה" (עגל השמש) ומכונה גם בֵל ("בעל"=אדון, כשם האל הכנעני). לפי האנציקלופדיה לדתות בוטא שמו מַרֻדֻך.
אל החוכמה והכתב הבבלי, בנו של מרדוך. במקורות מיב (מצרים) מהאלף הראשון לפנה"ס הוא נזכר כאל זר לעתים תכופות כמעט כמו ה'.
ננאיה
אלת האהבה (כולל אהבה אירוטית ותשוקה).
נאננה/סין
(באכדית: Su'en, Sמn או נאננה (Nannar) בנם של אנליל ונינליל. הוא אל הירח, הגירסה השומרית לאלהשמי, היה גם אל העדרים ופיריון הבקר ואל שדות המרעה, ולכן היה גם האל של השבטים הנודדים שרעו את העדרים. הוא תואר בדמות של עגל וכינויו היה "הרועה".
נאנשי
קשור לראיית הנולד ולפירוש חלומות, אך סבורים שגם סייעה לעניים ולמרוששים והבטיחה את הדיוק של משקלים ומדידות.
נרגל
אל שריפות היער, הקדחות, המלחמות והמגפות. נראה כי היה מזוהה עם השמש של אחר הצהריים ועם שיאה של תקופת הקיץ.
נינאזו
אל לוחם, קשור קשר הדוק לשאול, סבורים שהוא האל המסופוטמי הקדום ביותר הקשור לשאול.
האלה האם במיתולוגיה המסופוטמית של שומר העתיקה; היא ידועה באכדית כבלת אילי (בעלת האלים). אלת פריון ובוראת האדם, תוארה כבת-זוגו אך גם יריבתו של האל אנכי.
אלת הבירה.
"גבירת הרוח", בת זוגו אֶנְלִיל, במיתולוגיה השומרית הוזכרה תחילה בשם סוד, ורק בהקשר לזיקתה לאנליל, שונה שמה לנינליל ייתכן שכמקבילה לשונית נקבית לשמו של אנליל. במיתולוגיה האשורית כונתה בשם מוליתו, או מיליתה. נינליל הרתה לאנליל מספר פעמים והולידה את אל הירח סין, שלושה אלי שאול והאל הלוחם, נינורתה.
נינשובור
"וזיר", אלה המשמשת כמשרת אישי של אלה אחרת. גבירתה הייתה אינאנה.
נינטי
אמו של נינקאסי. במיתוס של אנכי ונינהורסאג, אחת האלוהויות שנועדה להרגיע את כאבו של האל הנושא שם זה.
אלת הרפואה
נלחם בשירות האלים במפלצת מכונפת שנקראת אימדוּגוּד (באכדית: אָנזּו) שגנבה את "לוחות הגורל" מידי אביו, האל אנליל. אל חקלאות ופטרון החקלאים הטובים.
ניסאבה
במקור אלת התבואה והחקלאות, אך החל מתקופת השושלת המוקדמת, היא הפכה לאלת כתיבה, חשבונאות וידיעת הכתיבה.
אולי התגלמות ידידותית של האל אשור.
אלת הים וכוחות התהום. מרדוך הורג אותה, מבתר את גופתה של תיאמת ויוצר ממנה את השמים והארץ. מעיניה הדומעות של תיאמט נוצרו נהרות הפרת והחידקל וזנבה היה לשביל החלב.
אוטו/שמש
אל השמש המסופוטמי הקדום, שהיה נערץ גם כאל האמת, הצדק והמוסר (השמש).
זבבה
אל מלחמה ששימש כאל המורה של קיש ("נרגל איש קיש", "מרדוק איש הקרב").
לפי ה"אנומה אליש", שחובר ככל הנראה בסוף האלף השני לפני הספירה (במה שמכונה במחקר תקופת השושלת השנייה של איסין), בראשית נולדו האלים - אל המים המתוקים אפסו ואלת המים המלוחים תיאמט (המזוהה לפי קאסוטו עם ה"תהום"), שהולידו את אנשר, שהוליד את שאר האלים. האלים הטרידו את מנוחתם של אפסו ותיאמט, וזממו להרוג אותם. אאה הטיל שינה על אפסו והרג אותו, אך תיאמט נשארה בחיים. בקרב גדול בין צבאה של תיאמט לבין צבאו של מרדוך, החזק שבאלים, הובסו תיאמט ומשרתה מומו ע"י מרדוך.
תיאמט ואבזו (דור ראשון) שיצרו את
לַחְ׳מוּ ולַחַ׳מוּ (אלי אדמת הסחף - דור שני) שיצר את
אַנְשַר וכִּישַר (אלי האופק- דור שלישי) שיצר את
אנו (אל השמים – דור רביעי) שיצר את
אאה (אל המים המתוקים – דור חמישי) שיצר את
מרדוך (דור שישי).
"כאשר ממעל השמים היו חסרי שם,
ומתחת הארץ טרם נקראה,
היה אפסו הקדמון אביהם,
ותיאמת שהולידה את כולם,
מימיהם התערבבו יחדיו..."
(מתוך הלוח הראשון של ה"אנומה אליש").
שימו לב להקבלה בין ששת דורות האלים לבין ששת ימי הבריאה במקרא, ולנקודות דמיון רבות בין ה"אנומה אליש" לבין סיפורי בריאה תנ"כיים שונים (איוב ל"ח, תהלים ע"ד, תהלים ק"ד). בכולם מוזכר קרב של האל עם מפלצת ימית (תיאמט/לויתן/תנין), ולפי כולם הבריאה היא במעשה - האל יוצר את הארץ, שוקל הרים, מבקע מעיינות וכו'. בניגוד לסיפורים אלה עומד סיפור הבריאה הקלאסי בבראשית א', שבו אין זכר למאבק כלשהו והבריאה נעשית בדיבור. לפי מ"ד קאסוטו, בראשית א' בעצם מתפלמס עם מסורות הבריאה האחרות, היונקות מהמסורת הבבלית והסותרות את הגישה המסורתית של היהדות, ולכן בבראשית א' האלה תיאמט הופכת ל"תהום", ומוזכרים בנפרד "התנינים הגדולים"- רמז למפלצות ימיות מהמיתולוגיה של המזרח הקרוב, אשר בבראשית א' אלוהים אינו נלחם בהן, אלא להיפך- הן מצייתות לו כשאר החיות; סיפור הבריאה הזה נכנס לתורה מפני שהוא מבטא את הגישה הקאנונית, ואילו המסורות האחרות שרווחו באותה תקופה נכנסו לספרי הנביאים והכתובים, משום שנראה היו בשימוש ולכן הועלו על הכתב, והסיכון שיובנו כלשונן היה מועט יותר, כיוון שהטקסטים שבנביאים וכתובים משופעים במטאפורות ודימויים.
האלים בוראים את האדם מגופתו של משרת אחר של תיאמט, כינגו שמו.
הסיפור הבבלי הוא, במובן הזה, שילוב של הסיפור העברי עם הסיפור הטולטקי - דמו של אל שהוקרב (מסיבות הקשורות במאבקים בין האלים), מעורבב באדמה ומשמש חומר ליצירת בני האדם.
מרדוך ביתר את גופה של תיאמט לשניים, ויצר מחלק אחד את השמים ומהחלק השני את הארץ.
שורופק-עיר האלים (על גדות הפרת)
Gilgamesh, 25th Century BC
אנומה אליש - המאה ה-1 לפנה"ס
האלים החליטו להביא מבול על הארץ, ואותנאפישתים (נוח) נדרש לבנות תיבה. המפרט המדויק מצוי בתנ"ך (וב"עלילות גילגמש").
אל החניטה והקברים, מגן המתים.
אפופיס (אפפ)
אל-נחש שייצג את הרוע והאפלה שלפני הבריאה והיה שרוי במאבק תמידי נגד רע.
גלגל החמה. בשלב מסוים היה אל יחיד.
האלה המגינה על מצרים התחתונה ועל פרעה. כאשר חשיבותם של החתולים כחיות בית עלתה, הוחלפה דמותה בזו של אישה בעלת ראש חתול והיא הפכה לאלת החתולים.
אל המלוכה, אל ההגנה ולעיתים גם אל השמש. הוא בנם של אוזיריס ואיזיס ,ולפי גרסה אחרת אחיהם
אל המוות. לימד את בני האדם לעבד את האדמה ולייצר לחם, יין ושיכר
אלת היופי, האהבה, המוזיקה והמלחמה (בתור סח'מת). מקושרת לאהבה הנשית, לאימהות, לפריון, לידה ושמחת חיים, ונחשבת ל"אדונית המערב" שמקבלת בברכה את המתים בעולם שאחרי המוות. תוארה לעיתים כפרה או בעלת קרני פרה
אלת הקסם והרפואה, אחותו ואשתו של אוזיריס. "האלה האם", בעלת תפקיד מרכזי בהעברת השלטון ליורשו החוקי, בנה, הורוס.
אל הירח. יכולותיו היו גם ריפוי, חריצת גורלות, ייעוץ ופיקוח. יכול להחזיר את הזמן לאחור.
אל המלחמה וההגנה בעל ראש האריה. בנה של בסתת.
אלת האמת, הסדר והצדק. לפי "ספר המתים", במשפט הנשמות, לבו וחטאיו של כל אדם נשקלים מאזניים כנגד נוצת מאעת', נוצת האמת אשר הייתה שורפת כל איש אם הוא היה משקר כשהוא אחז בה
אלת המלחמה והפריון של המזרח התיכון העתיק אשר שולבה במיתולוגיה המצרית. תפקידה היה להגן על המלך בקרב. בתו של רע ואשתו של סת.
אלת חקלאות בדמות קוברה, מינקת ומגינת המלך.
אל השמש, מלך האלים, פרש מהעולם.
תמונות היקום
כל אחד מתיאורי הבריאה השונים היה קשור לפולחן של אל מסוים באחת הערים הגדולות של מצרים: הרמופוליס, הליופוליס, מוף (ממפיס), תבי ויב (אלפנטינה). במידה מסוימת, המיתוסים האלה מייצגים תיאולוגיות המתחרות, אבל הם מייצגים גם היבטים שונים של תהליך הבריאה.
1. הרמופוליס - השמינייה
מיתוס הבריאה שהתהווה בעיר הרמופוליס התמקד בטיבו של היקום לפני בריאת העולם. את התכונות הטבועות במים הקדמוניים ייצגו שמונה אלים, המכונים השמינייה או הרביעייה הכפולה:
נו-נאונט = המים הקדמוניים;
חח-חאוחט = חוסר הגבולות;
קק-קאוקט = החשכה;
אמון-אמאונט = האופי הסמוי והבלתי ידוע
המים הקדמוניים עצמם היו חלק מתהליך הבריאה, ולכן ניתן היה לראות את האלים המייצגים אותם כאלים בוראים. לפי המיתוס, שמונת האלים היו מחולקים במקור לקבוצות של זכר ונקבה. הם תוארו באופן סמלי כיצורי מים כיוון שהיו שוכני מים. הזכרים היו מיוצגים כצפרדעים והנקבות היו מיוצגות כנחשים. שתי הקבוצות הללו התמזגו לבסוף, וכתוצאה מכך חלה תהפוכה גדולה, שיצרה את תל הפירמידה. מתוכו יצאה השמש, שעלתה לשמים להאיר את העולם.
2. הליופוליס
בהליופוליס יוחסה הבריאה לאטום, אל קרוב מאוד לרע, שנאמר כי התקיים במימיו של נו כיישות חסרת תנועה. אטום, יוצר עצמו, היה מקור כל היסודות והכוחות שבעולם, והמיתוס ההליופוליטני תיאר את תהליך "התפתחותו" מיישות יחידה לריבוי של יסודות. לאחר בריאתו חש אטום בודד. הוא אונן ויצר ילד וילדה מרוק וזרע. הילד והילדה שנולדו היו שו (אוויר) ותפנוט (לחות), ויקרא את שמו חיים ואת שמה מאעת'.
יום אחד יצאו שו ותפנוט לטיול והלכו לאיבוד. אטום אביהם דאג להם ושלח את עינו רואת-הכול לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אטום והחל לבכות משמחה. דמעותיו טפטפו על האדמה והפכו לאדם הראשון. שו ותפנוט הולידו את גב (אדמה) את נוט (שמים), בתחילה נועדו גב ונוט להיות מחוברים זה לזו, אך אולצו להיפרד בשם הסדר הקוסמי (מאעת'), כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו, אל האוויר, את נוט מעלה אל השמים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב, אחיה ובן זוגה. נוט בראה את הגשם וגב ברא צמחים. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נוט את אל השמש רע. כאשר עלה היום, עקבה אם השמים נוט אחר השמש במסלולה עד שרע מת בתוך פיה עם השקיעה. באופן דומה, נוט בולעת את הכוכבים בבוקר ויולדת אותם שוב בערב.
בסוף תהליך הבריאה הולידו גב ונוט את האלים המלכותיים המצריים: איזיס אלת האימהות, אוזיריס, אל הפריון וההתחדשות; סת, אל הגבריות, ונפטיס, המקבילה הנשיית שלו.
לפי "כתבי הארונות", בראשית היה נו (נון), מי החשכה האינסופיים. בתוכם צף כזרעון האל אטום. הוא לא היה זכר או נקבה, אלא תל, והייתה לו עין מיוחדת הרואה הכול והיכולה לשוטט בכל רחבי היקום (בגירסאות מאוחרות יותר, האל הראשון שברא את עצמו היה דווקא רע אל השמש. האל אטום-רע היה מיזוג פולחני של שניהם).
לפי גירסת פפירוס ברמנר-ריינד, לפני הולדתם של שו ותפנוט, לא היה לאטום על מי להישען אלא על מאעת', הסדר הקוסמי. ולכן הוא הזדווג עם צל בדמות אישה. כאשר נפרדו ממנו ילדיו, שו ותפנוט, הם אבדו במימי הנון, אך לבסוף חזרו אל אביהם.
3. ממפיס (מוף) - שלישיית פתאח-סקמט-נפרטם
סיפור הבריאה נוסח ממפיס מתמקד בפתאח, שהיה האל הפטרון של האומנים. בתור שכזה, הוא מייצג את יכולתו של האומן לדמיין את המוצר המוגמר, ולעצב חומרי גלם ליצירת המוצר. לפי התיאולוגיה של ממפיס, פתאח ברא את העולם באופן דומה. בניגוד לתיאורי בריאה מצריים אחרים, לא הייתה זו בריאה פיזית ,אלא בריאה אינטלקטואלית בדיבור ובמחשבה של אל. הרעיונות שנוצרו בלבו של פתאח (בעיני המצרים הלב היה מושב המחשבה האנושית) קיבלו צורה כשהוא נקב בשמם בלשונו. ע"י אמירת שמות אלה, יצר פתאח את האלים ואת כל שאר הדברים.
מיתוס הבריאה של ממפיס התקיים במקביל לזה של הליופוליס, כיוון שלפי האמונה, המחשבה היצירתית והדיבור של פתאח גרמו להיווצרות אטום והתשיעייה. פתאח היה קשור גם לטאט-ג'נן,האל שהיה התגלמות תל הפירמידה.
4. תבי
לפי התיאולוגיה של תבי, אמון לא היה סתם חבר בשמינייה, אלא הכוח הסמוי מאחורי כל הדברים. כל רעיונות הבריאה מתגלמים באישיותו של אמון, סינתזה המדגישה עד כמה אמון מתעלה על כל האלים האחרים בהיותו "מעבר לשמים ועמוק יותר מהשאול". מיתוס אחד מתבי משווה את מעשה הבריאה של אמון לקריאת אווז, שהפרה את דממת המים הקדמוניים וגרמה להתהוות השמינייה והתשיעייה. אמון היה נפרד מן העולם, טבעו האמיתי היה מוסתר אפילו מפני האלים האחרים. אולם בו בזמן, כיוון שהיה המקור האולטימטיבי לבריאה, כל האלים, כולל כל הבוראים האחרים, היו למעשה רק היבטים של אמון. אמון הפך בסופו של דבר לאל העליון של הפנתיאון המצרי בגלל אמונה זו.
אמון הוא שם נרדף לצמיחתה של תבי כבירה דתית גדולה, אבל אולמות העמודים, האובליסקים, הפסלים הענקיים, תבליטי הקיר והכתובות ההירוגליפיות של המקדשים של תבי הם אלה שמעבירים את התחושה האמיתית של עליונותו של אמון. תבי נחשבה למקום הופעתו של התל הקדמון בתחילת הזמן.
5. יב (אלפנטינה) - שלישיית ח'נום-סאטט-אנוקט
לפי המיתולוגיה המצרית, יב הייתה מעונו של ח'נום, אל האשדים בעל ראש האיל, ששמר על מימי הנילוס וריסן אותם מהמערות שמתחת לאי. כאן סגדו לו כחלק משלישייה מאוחרת יותר בקרב הפנתיאון המצרי. השלישייה האלפנטינית כללה גם את סטיס ובתה אנוכיס, שתיהן נשותיו של ח'נום. לסטיס סגדו עוד מתקופות קדומות כאלת מלחמה וכמגינה של אזור אסטרטגי זה של מצרים. כשהתייחסו אליה כאל אלת הפריון, התגשמה בה הזרימה השופעת של הנילוס שזוהתה כבתה אנוכיס. הפולחן של סטיס החל בעיר העתיקה סוונט (היום אסואן). מאוחר יותר, כשנוצרה השלישייה, ח'נום זוהה כבן זוגה, ולכן כאביה של אנוכיס. תפקידו במיתולוגיה השתנה מאוחר יותר ואל אחר תפס את תפקידיו בנהר. בזמן ההוא, תפקידו כקדר איפשר לו לקבל על עצמו את תפקיד יוצר גוף האדם.
לפי כל הגירסאות לסיפור הבריאה, לפני שנברא העולם היה קיים אוקיינוס אינסופי (נון), שגליו היו מתרוממים ומתנפצים במרחב. לאט לאט החלו להצטבר החול והבוץ בקרקעית הים, עד שלבסוף עלה ובצבץ מתוך המים תל בצורת פירמידה, בן-בן, שהוא הדבר הראשון שעלה מהמים.
סביר שמקור ההשראה לאלמנטים אלה היה ההצפה השנתית של הנילוס; מי השיטפון הנסוגים השאירו אחריהם קרקע פורייה, וייתכן שהמצרים השוו זאת לעליית חיים מתוך הכאוס הקדמוני. הדימוי של תל בצורת פירמידה נגזר מתלי העפר הגבוהים ביותר שעלו כשהנהר נסוג.
אלמנט משותף נוסף לתמונת היקום המצרית היא הדמות המוכרת של הביצה הקוסמית, תחליף למים הקדמוניים או לתל הקדמון. נוסח אחד של גירסת הביצה הקוסמית מלמד אותנו כי אל השמש, ככוח קדמון, הגיח מהתל הקדום, שבעצמו ניצב בכאוס של הים הקדמוני.
לפי גירסאות אחרות, האל יצא היישר מהתל או מתוך פרח הלוטוס שצמח מהתל, בצורת אנפה, נץ, חרפושית או ילד אנושי.
בסידרה "סטארגייט" לדורותיה נעשה שימוש נרחב בכמה מדמויות אלה, ובעיקר אנוביס ואפופיס.
בריאת האדם תורמת למאעת', הסדר העולמי.
האל הורוס הוא אביה ופטרונה של השושלת הפרעונית (שהמלך הראשון שלה הוא מנס, או נארמר, שלפי אחת הסברות הוא "מלך העקרבים").
רע החליט להעניש את בני האדם שמרדו בו ושלח את האתור, אלת האושר והאהבה, להטביע את בני האדם. רע ריחם על הניצולים וחס עליהם אך פרש משלטונו לטובת שו.
ארבעת ענפי המבינוגיון
המבינוגיון ( (Mabinogion הוא ספר המכיל אוסף של 11 פנטזיות ולשיות שנערכו בימי הביניים; השם "מבינוגיון" עצמו הוא שם מודרני והוכנס לשימוש רק בשנת 1838 על ידי המתרגמת לאנגלית, שרלוט גֶסט.
פול, נסיך דוואד (Pwyll Pendefig Dyfed) - סיפור הוריו של פרדרי (Pryderi), לידתו, חייו וההתמודדויות שלו.
בראנוון, בתו של ל'יר (Branwen ferch Llŷr) - סיפור הסובב בעיקר סביב נישואיה של ברנוואן למלך אירלנד.
מנווידן, בנו של ל'יר (Manawydan fab Llŷr) - סיפור חזרתם של פרדרי ומנווידן הביתה.
מאת', בנו של מאת'ונווי (Math fab Mathonwy) - סיפור המפגש והעימות של מאת' וגוודיאון (Gwydion) עם פרדרי.
האפוס הועלה על הכתב במאה ה-10 לספירה אך מתרחש במאה ה-6-5 לספירה, על רקע התפוררות האימפריה הרומית ותחילת התפשטת הנצרות באירופה. הוא מספר את עלילותיו של ביאוולף, לוחם מארץ הגיטים, מגיל צעיר בחצרו של חרותגאר מלך דנמרק, ועד מותו כמלך הגיטים בגיל קרוב למאה.
הקרב הראשון: גרנדל
הקרב השני: אימו של גרנדל (לכאורה צאצאית של קין)
הקרב השלישי: הדרקון
חוקרים רבים מוצאים נקודות דימיון רבות בין סיפורו של ביאוולף לבין האודיסיאה של הומרוס או האינאיס של וירגיליוס. יש אף הטוענים שמחבר "ביאוולף" לא היה מצליח לכתוב את הפואמה בצורה זו לולא הכיר את כתביו של וירגיליוס.
יש הסבורים שאגדות המלך ארתור מבוססות על דמות אמיתית של מלך או מצביא בעל שם דומה, שפעל בבריטניה לאחר נסיגת הרומאים ממנה, בתחילת המאה ה-5 לספירה.
ארתור היה בנם הממזר של אותר פנדרגון ואיגריין. על פי גרסה נוספת, אביו של ארתור היה האחרון בשושלתו של יוליוס קיסר. אחרי נפילת האימפריה הרומית, הגיע אביו של ארתור לבריטניה ושחרר אותה. אחרי קרב עקוב מדם החליט האב לשים קץ למלחמות והשליך את חרבו, אשר לימים קיבלה את השם אקסקליבר. לאחר שגדל ארתור מצא את החרב התקועה באבן, שחרר אותה ועמד בראש אבירי השולחן העגול.
אחד מהסיפורים הידועים על עלילותיהם של אבירי המלך ארתור היה החיפוש אחר הגביע הקדוש. לפי הפרשנות הנוצרית המסורתית זהו הגביע שממנו שתה ישו בסעודה האחרונה ועל פי האגדה הגביע הובא לבריטניה בידי יוסף הרמתי. אחוות השולחן העגול התרופפה כאשר יצאו האבירים לחפש אחר הגביע ורבים מהם מתו במהלך החיפוש. בסופו של דבר מצא גלהאד (לפי גרסאות אחרות: פרסיבל) את הגביע והשקה בו את ארתור על מנת לחדש את אונו.
על פי המסורת, בשנת 1301, אחרי כיבוש ויילס בידי האנגלים, מלך אנגליה אדוארד הראשון הבטיח לאצילי ויילס כי הנסיך הבא של ויילס יהיה יורש העצר של מלכות אנגליה והוא יהיה "יליד ויילס שאינו מדבר מילה אחת באנגלית" (או "שאינו מדבר אף שפה זרה"). אבל הוא הביא בחשאי את אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, לטירת קרנארבון (Caernarfon) וכאשר נולד בנו אדוארד (שנודע בשם אדוארד קרנארבון ומלך מאוחר יותר כאדוארד השני), הוא הציג אותו בפני האצילים ואמר: "הרי לכם הנסיך שביקשתם".
1. המקור
הגירסה המוקדמת ביותר לסיפור היא של זו ג'פרי גיימאר, שנכתבה ב-1140 בערך
גירסה שנייה, Lai d'Haveloc, נכתבה בעילום שם זמן קצר לאחר מכן.
ראה:
Alexander Bell, ed., L'Estoire des Engleis by Geoffrei Gaimar (Oxford: Anglo-Norman Text Society, 1960)
ראה גם:
Alexander Bell, ed., Le Lai D'Haveloc and Gaimar's Haveloc Episode (Manchester: University of Manchester Press, 1925);
כתב היד השלם היחיד מופיע ב-Bodleian MS Laud Misc. 108 (1300-1325).
2. תקופת הכתיבה
המאה ה-12-13
3. תקופת ההתרחשות
האוולוק מזוהה לפי גירסה אחת עם המלך הדני גונתר, שנלחם נגד המלך האנגלי אלפרד הגדול (מלך אמיתי שמלך במאה ה-9 לספירה) והובס.
אין כל תיעוד היסטורי לחלק השני של הסיפור, שבו כובש האוולוק מחדש את אנגליה מידי גודריק.
4. שני האחים
בירקאביין וגודארד (אודולף ואסכיס)
5. הנסיך/הבן/האחיין/הנכד
האוולוק הדני
6. האם
7. האחות/ הבת/האהובה/הנסיכה
גולדבורו, אשתו לעתיד של האוולוק, התייתמה עם מות אביה, המלך הטוב אתלוולד, ונותרה בידיו של אב חורג מרושע, גודריק
8. הבגידה
אביו של האוולוק, המלך בירקביין, מת, והעוצר גודארד רוצח את אחיותיו של האוולוק ומוסר את האוולוק לידי הדייג גרים, כדי שזה יהרוג אותו, אך גרים מזהה אותו כיורש המלוכה, וכמו בסיפורי האגדות, מביים את מותו ומגדל אותו כסבל ודייג פשוט, ובהמשך לוקח אותו לאנגליה, שם כופה עליו גודריק נישואין לגולדבורו, בחשבו שהוא פשוט עם.
9. השיגעון
המעבר מדנמרק לאנגליה (והחזרה)
10. הנקמה
האוולוק מביס את צבאו של גודריק, משתלט על דנמרק, חוזר לאנגליה, מביס את גודארד ומדיח את גודריק (שמוצא להורג);
11. הערות
אלמנטים מיתולוגיים - הסימן המזהה;
האוולוק עושה צדק וגומל טוב עם אלה שעזרו לו בעת צרה, ומעניש רק את הרשעים (בניגוד למשל לקולרבו).
זו הגירסה שמזכירה יותר מכל סיפורי מעשיות נוסח האחים גרים, כולל אלמנטים של שלגייה (הדייג), סינדרלה (חינוכו וגידולו של האוולוק) ואפילו "אגדת שלושה וארבעה" (פגישתם של האוולוק וגולדבורו); ואם כל זה לא מספיק, האוולוק וגולדבורו חיו באושר ובאושר עד אחרית ימיהם, והולידו 15 ילדים שכולם היו מלכים ומלכות ("גירסת אגדות הילדים")
ארד האל שהכתיר את המלכים (הארד רי- שליט עליון) האנושיים.
נראה בציורים העתיקים כענק בגלימה מזהב, או כסף באזורים מסוימים, ומעניק כתר מוזהב למלך אנושי.
אנו
בלנוס מכונה גם בלינוס, בלינו, בלאנו, בלוס ו-בל. משמעות שמו בקלטית: "הזוהר".
בלנוס היה אל האש והרפואה. בתקופת האימפריה הרומית זוהה בלנוס עם האל אפולון מהמיתולוגיה היוונית ואפולו במיתולוגיה הרומית - ואולם, בניגוד לאפולון, בלנוס לא היה אל השמש - שכן הפולחן הקלטי לא כלל פולחן לשמש.
הפסטיבל הקלטי שנקרא "בלטאן" ונערך כל שנה ב-1 במאי היה קשור, ככל הנראה, לפולחנו של האל. כחלק מטקסי החג טוהרו עדרי הבקר. טקס זה נועד להגן על הבקר בטרם הוציאוהו למרעה לעונת הקיץ.
תושבי גאליה ובריטניה הקדומה וכן אזורים מסוימים בהם נפוצה התרבות הקלטית באוסטריה ובספרד האמינו באל זה.
בריג'ית בריג'ית, בתו של דגדה שהייתה אלת הטבע
קרנונוס קרנונוס (בעל הקרניים) היה כנראה אל עתיק יומין, הקשור לפריון ופוריות אך לא ידוע עליו הרבה מעבר לכך. דמותו כנראה היא שמופיעה חרוטה על קערת הכסף שנמצאה בגונדסטרופ בדנמרק, מהמאה ה-1 או ה-2 לפנה"ס. הסופר הרומי לוקאן, מהמאה ה-1 לספירה, הזכיר את האלים טראניס, טאוטטס ואסוס, אך אין עדות לכך שהיו אלו אלים קלטים בעלי חשיבות.
קרנונוס מתואר לרוב כאדם מבוגר ומזוקן בעל שער ארוך וקרניים. לרוב הוא עונד לצווארו טורק - שרשרת קלטית המסמלת אצולה. קרנונוס אוחז בידו לרוב ארנק מלא מטבעות או שרשראות. לרוב הוא מתואר כשלצידו בעלי חיים (בדרך כלל איילים) - ובכך מגולם תפקידו כאל הטבע ובעלי החיים. כמו כן קרנונוס נחשב כאל הציד (אף שב"עמוד יורדי הסירות" הוא מתואר כאל המסחר והעושר, וכאל הימאים).
קו רוי המכשף משנה הצורה
דגדה האל הבכיר ביותר בפנתיאון הקלטי היה מכונה הדגדה הוא ראש הטואטה-דה-דאנאן, מתואר בתור דמות אב, מגן השבט והאב-טיפוס של כל האלים הקלטיים האחרים
האגדות האיריות מתארות את דגדה כדמות בעלת כוח עצום החמושה באלה. באזור דורסט באנגליה נמצאה חריטה בגיר של ענק החמוש באלה. סוברים שדמות זו היא דמותו של דגדה. בקרב הגאלים דמותו של דגדה הופיעה בשם סאצלוס (Sucellos), החובט, המצויד במטה (lorc) השולט בחיים ובמוות, בקדרה (coire ansic) שלעולם איננה מתרוקנת ובנבל קסום (Uaithne).
דיאן צ'כט המרפאה
אפונה אֶפּונָה הייתה אלה קלטית, שפולחנה היה נפוץ בגאליה ואחר כך גם באזורים נוספים באימפריה הרומית בין המאה הראשונה למאה השלישית לספירה. שמה של אפונה מקורו במילה הקלטית לסוס (Epos משמעותו סוס), בהתאם לתפקידה ומהותה של האלה - היא נחשבה לאחראית כל הגנתם של הסוסים, ונראה שהפולחן שלה משך בעיקר אנשים שתפקידם היה קשור לגידול סוסים, כמו חיל הפרשים בצבא הרומי. מקור האלה הוא כאמור בקרב הגאלים, אך לאחר הכיבוש הרומי ובשונה ממרבית האלים הקלטיים שנותרו מוגבלים בתפוצת הפולחן שלהם, פולחן אפונה התפשט לכל רחבי האימפריה (ככל הנראה בזכות הצבא הרומי וחיל הפרשים שלו).
פולחנה דעך רק עם ניצחון הנצרות. אפונה התפתחה כנראה לדמותה של האלה ריאנון בווילס, ולאלה מאצ'ה לה סגדו באזור אלסטר באירלנד.
גויביניו מבשל הבירה בן האלמוות
לוג אל השמש הקלטי. על חשיבותו של האל לוג (Lug, או לפעמים Lugh) בדת הקלטית ניתן ללמוד מהמספר הרב של מקומות שונים הנושאים את שמו. הידועים ביותר הם לוגדונום (שמה העתיק של העיר ליון בצרפת) ולוגדונום בטאבורום (שמה העתיק של העיר ליידן בהולנד). הוא מתואר במיתוסים הקלטים כאל שהצטרף לרשימת האלים בשלב מאוחר יחסית ומופיע תמיד בדמותו של עלם צעיר. כלי נשקו היו חנית וקלע, ופסטיבל בשם לונאזה (Lughnasa) נחגג לכבודו.
נט
נואדה
אוגמיוס אל הרהיטות. מתואר לרוב כגירסה מבוגרת יותר של הרקולס, בעל מעיל מפרוות אריה ששלשלאות זהב יוצאות מפיו ומתחברות אל אוזני חסידו.
המשורר היווני לוקיאנוס שחי במאה ה-2 לספירה, ראה יום אחד ציור של אוגמיוס ותמה שאדם זקן שנראה חלש עוטה את סמלו של הגיבור הגדול הרקולס. הוסבר לו שאף על פי שהוא נראה חלש, הוא חזק יותר מהרקולס עצמו וזאת מכיוון שמילותיו העוצמתיות ותבונתו הרבה מושכים אנשים אליו הוא אינו מאלץ איש אך בכל זאת ההמון הולכים אחריו.
סקתך סקתך, או בשמותיה האחרים "הצל" ו"העלמה הלוחמת". נחשבה לאלת מלחמה (בנוסף למוריגן).
רוב המיתוסים מדברים הקללה שרובצת על סקתך: היא נידונה להישאר בגוף נערה עד סוף ימיה, אולם הסיבה עדיין אינה ידועה.
סקוואנה אלת מעיינות המרפא, הסיינה ומקורותיו. הקלטים האמינו כי היא מסוגלת לרפא כל מחלה ולפתור כל בעיה. מעיינות מסוימים ומימיהם היו מקודשים לה והקרבת קורבנות על הגדה הייתה סגולה לרפואה.
סוקלוס אל המתים והרפואה, מתאר כך לבוש בגלימת לוחם קלטי לצווארו שרשרת זהב ועל ידו אצעדה (תכשיט מלוכה), ובידו קורנס (פטיש) כבד. מכה מצד אחד ממיתה את המת ואילו מכה מהצד השני מחייה את המת ונותנת לו חיי נצח בעולם הנשמות הנצחי.
מוריגן אלת המלחמה והמוות. יש האומרים כי האלה מחולקת לשלוש ישויות אשר כל אחת משתלטת על הגוף בתקופה אחרת: מוריגן, מאכה ובייב.
פטרונית הכוהנות והמכשפות. מוריגן מייצגת את היבט הזקנה (crone) של האלה, אף על פי שלפעמים היא נחשבת גם לאלה המשולשת (triple goddess) כמו בריג'יד.
היא מגנה ונותנת כוח, היא אלה שולטת, מכשפה לוחמת ומגנה. היא מלמדת על ביטחון עצמי, מוכנות ומודעות. לעיתים קרובות מתוארת עם חנית בכל יד, ועם היכולת לשנות צורה לכל דבר, בדרך כלל לעורב. מוריגן היא המאהבת של הדגדה.
מוריגן הייתה אלת המלחמה הקלטית אשר הייתה מאושרת בשולחה גברים למלחמה. היא נלחמה בקרבות בעצמה, וגם ריחפה בצורת עורב מעל הגברים הלוחמים.
היו לה יחסי שנאה-אהבה עם קוהוליין (Cuchulain), שדחה אותה.
מוריגן משתמשת בכשפים כדי לעזור ללוחמים שלה, והיא מרחפת מעל שדה הקרב כדי להשפיע על התוצאה.
פטריק הקדוש (המאה ה-5) הוא הקדוש הפטרון של אירלנד, ומבשרה של הנצרות באי.
פטריק נולד למשפחה בריטית בת לתרבות הרומאית, בכפר בבריטניה שנקרא בנאוום, אשר לא ידוע היכן מקומו, ומניחים כי הוא מצוי בשפך הנהר סוורן. אביו היה קלפורניוס, אזרח רומאי, בן למשפחה נוצרית דתית.
בשנים אלה הייתה בריטניה נתונה במהומה ובתוהו ובוהו, בעקבות עזיבת הצבא הרומי בשנת 407, התמוטטות השלטון הרומי המרכזי בשנת 410, ופלישת הסקסונים הפגנים.
בגיל שש עשרה נשבה פטריק על ידי שודדים אירים, אשר פשטו על כפרו ולקחו בשבי אלפי אנשים., ונמכר כעבד באירלנד. שש שנים היה עבד, ועבד בעיקר כרועה.
לפני שביו לא היה פטריק אדוק בדתו, אך שביו חיזק את אמונתו. במהלך התבודדותו עם הצאן נתגלו לפטריק, לפי המסורת הנוצרית, חזיונות דתיים, אשר עודדו אותו להימלט מן השבי.
הוא נמלט מן השבי בגיל עשרים ושתים ושב לבריטניה על מנת להתאחד עם משפחתו.
לפי המסורת הנוצרית, חיזיון שנגלה לפטריק בחלום ציווה עליו להמשיך ולהפיץ את הנצרות באירלנד (ובכך להחזיר לשוביו טובה תחת רעה).
לאחר שהכשיר עצמו במשך שתים עשרה שנים, עד שקיבל הסמכה תחילה לכמורה ואחר כך לבישופות, שב פטריק לאירלנד, כפי הנראה בשנת 462 לספירה (יש מחלוקת בדבר התאריך המדויק, והוא נע בין 432 לספירה ו-462 לספירה). אירלנד הייתה עדיין ברובה עובדת אלילים, אם כי לפטריק קדמו מיסיונרים כפלאדיוס, אשר פעל בתחילת המאה החמישית באירלנד.
הצלחתו של פטריק הייתה מהירה והחלטית. הוא ארגן את הנוצרים המעטים שנמצאו כבר באי, ניצר את ממלכות עובדי האלילים, והפך את הכנסייה הנוצרית של אירלנד לחלק בלתי נפרד מן הכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא. הנוצרים המעטים שהיו באירלנד עם בואו היו מרוכזים בדרומה של המדינה, ולכן פעל פטריק במיוחד במחוזות אלסטר וקונכט בצפון ובמערב, אשר שם לא היה כל ידע על הנצרות. מאמציו של פטריק היו אלה אשר העלו את אירלנד על המסלול לקראת היותה מדינה נוצרית, אם כי תחלופנה עוד כמאה שנה בטרם תדביר הנצרות את הדתות המתחרות באי.
פטריק ייסד מנזרים רבים, אשר הפרידו בין נזירים ונזירות. היה זה בסיס לתנועה שפרחה באירלנד באופן בו לא פרחה באף מקום אחר באירופה.
פטריק היה בין ההוגים הראשונים אשר תמכו בביטולה של העבדות.
על פי האגדה, לימד פטריק את אנשי אירלנד על השילוש הקדוש והדגים זאת באמצעות עלה התלתן המשולש, שהפך מאז לסמלה של אירלנד.
הישג מופלא נוסף המיוחס לפטריק הוא גירושם של כל הנחשים מאירלנד, אם כי יש הטוענים שמדובר למעשה באלגוריה לכך שגירש את הכוהנים הדרואידים מן האי, אם כי מהימנותו של הסיפור מוטלת בספק.
תאריך מותו של פטריק אינו ידוע והרבה תאריכים הוצעו בין 460 ל-493. יום פטירתו, 17 במארס, הפך לחגם הלאומי של האירים - "יום פטריק הקדוש".
1. המקור
2. תקופת הכתיבה
המאה ה-10
3. תקופת ההתרחשות
4. שני האחים
סיטריק (שליט דני של נורת'אמבריה) ואתלסטאן
5. הנסיך/הבן/האחיין/הנכד
אנלאף קואראן (אולאף סיטריקסון)
6. האם
גורמליית, בת המלך האירי מורכאד; אחרי שאנלאף נהרג בקרב טארה, היא נישאה לאיש שהרג אותו (=גרטרוד?)
7. האחות/ הבת/האהובה/הנסיכה
8. הבגידה
עם מותו של סיטריק (בשנת 926 לספירה) אתלסטאן משתלט על צפון נור'תאמבריה ואנלאף נאלץ להימלט על נפשו. הוא מגיע לסקוטלנד ונושא לאישה את בת המלך קונסטנטין
9. השיגעון
הנדודים מנורת'אמבריה לסקוטלנד ובחזרה;
10. הנקמה
אנאלף וקונסטנטין מנהלים קרב נגד כוחותיו של אתלסטאן בברונאבור, אך רק כעבור יותר מ-10 שנים הוא מצליח להשתלט על כל נורת'אמבריה (ועל כל הוויקינגים הדנים באיים הבריטיים). שלטונו של אנלאף ארך 4 שנים בלבד, שבסיומן גורש מנורת'אמבריה ע"י הוויקינג הנורווגי אריק בלאד-אקס.
11. הערות
האלמנט המשותף של בריחה מסקוטלנד לאנגליה וחזרה
דארווין ותורת האבולוציה.
הקריסה הגדולה.
עדויות ארכיאולוגיות לאסונות טבע הנזכרים בכתבים עתיקים.
אגב, בכלל לא בטוח ש"המפץ הגדול" היה הניסיון הראשון לברוא את היקום, וייתכן שלפניו הייתה כבר "קריסה גדולה" אחת או יותר...
** הסיפור הנוצרי על הולדת ישוע מזכיר את סיפור הבשורה על הולדת אברהם.