|
"When I was lying in the V.A. hospital with a big hole blown through the middle of my life, I started having these dreams of flying. I was free. But sooner or later, you always have to wake up. When I was lying in the V.A. hospital with a big hole blown through the middle of my life, I started having these dreams of flying. I was free. But sooner or later, you always have to wake up."
Once upon a time was there was "The Last Samurai", before that "Dances With Wolves" and even before that, "A Man Called Horse," and long before that there were Karl May’s Wild West stories. May, who passed away in March 1912, was born to a poor family and went in and out of prison for petty offenses of theft and fraud. After being released from a four-year prison sentence in 1874 he discovered writing, and become one of the most influential and best-known writers in the German language, and was also known as a talented composer and musician. His sources of inspiration were a deep religious and pacifist conviction, ancient travel logs and maps, the works of writers such as James Fenimore Cooper, and especially the romantic ideal of the "noble savage", of which May was one of the most ardent supporters. He has never seen the Wild West he wrote about, not even during his single visit to the U.S. in 1908.
And why is that important? Becaues all the examples I mentioned above have one thing in common. A man arrives to a new and strange world on a mission of some organization (a commercial company, the military, an inter-stellar corporation, it makes no difference). At first he just does his job and obeyes his bosses, but because of the circumstances he is forced to get to know the local population - of course with the help of a local beauty, who happens to be the Chief’s daughter, and despite of the (initial) strong opposition by her father and brother. The more he gets to know the natives and adopt their language and customs, he becomes increasingky aware of the destructive implications of his work, while developing a strong aversion towards the malicious intents of his bosses, who think the native are brainless savages and try to forcibely take over their land and property for profit. He successfully passes all the tests, becomes a bone fide member of the tribe, wins the hand and the love of the chief’s daughter, becomes the the blood-brother of her brother, stikes an enernal bond with a riding beast (a horse, a flying dragon or another unspecified creature who will now serve a single rider for the rest of its life) and upon the death of the Chief, he succeeds him and leads the tribe to battle against his formrr bosses. The End.
And this is exactly what happens in Avatar, therefore I have nothing more to say about the plot. Just substitute the name of the hero from Karl-Charlie ("Old Shutterhand") to Jakesully ("Turok Makto"), the name of the tribe from Apache-Mescalero to Na'vi, the skin color from red to blue, and so on.
And the acting? It’s a little hard to appreciate acting when most of the time the actors don’t "act” at all in their "real” character. All in all the characters are pretty one-dimensional - the loyal (at least initially) but tormented marine, the opinionated scientist (not a hot blonde, thank God, but an older, mature woman), the fanatic corporation man who sees the natives as brainless savages and belittles their culture, and his military officer lackey who only wants to kill and destroy.
Even the design of the battle scenes between the Blues and Whites is very reminiscent of scenes of Native American charging into battle on horseback, armed with bows, arrows and spears against the evil white men with their firearms, so popular in American Westerns in the 1960ies and the 1970ies. The only difference is the unclear technology allowing the Whites to enter the Blue bodies used as avatars and operate them (and even play basketball, when are we going to see one of them in an NBA team?)
The overall design of the forest, the colors, the plants and the animals, especially the flying species, is indeed impressive and spectacular, but at some point it begins to border on cliche (I watched the Movie on television, not on the Big Screen, so the image might be a little distorted).
And tell me the design of the Blues was not done with the same technology used for the design of good old Star Wars's Jar-Jar Binx...
In conclusion, the Movie is watchable, but do not expect too much. It's a shame the in such a big Movie, not single original idea can be found.
|
פעם היה "הסמוראי האחרון", ולפניו "רוקד עם זאבים", ועוד לפני זה "איש ושמו סוס", ועוד הרבה לפני כן היו סיפורי המערב הפרוע של קארל מאי. מאי, שבמארס 2012 מלאו מאה שנה למותו, היה בן עניים שנכנס ויצא בבתי הכלא על עבירות פעוטות של גניבה ומרמה. אחרי ששוחרר ב-1874 ממאסר של ארבע שנים גילה את הכתיבה, הפך לאחד הסופרים רבי ההשפעה והידועים ביותר בשפה הגרמנית, ונודע גם כמלחין ומוסיקאי מוכשר. מקורות ההשראה שלו היו אמונה דתית ופאציפיסטית עמוקה, יומני מסע ומפות עתיקות, יצירותיהם של סופרים כגון ג'יימס פנימור קופר, ובעיקר האידיאל הרומנטי של "הפרא האציל", שמאי הפך לאחד מנושאי הדגל שלו. את המערב הפרוע שכתב עליו לא ראה מימיו, גם לא בביקורו היחיד בארה"ב בשנת 1908.
ולמה כל זה חשוב? כי לכל הדוגמאות שהזכרתי לעיל יש מכנה משותף. אדם מגיע לעולם זר ומוזר בשליחות ארגון כלשהו (חברה מסחרית, צבא, תאגיד בין-כוכבי, לא משנה). בהתחלה הוא רק עושה את עבודתו ומציית להוראות שולחיו, אבל בגלל הנסיבות הוא נאלץ ללמוד להכיר את החברה המקומית - כמובן בעזרתה של מקומית יפהפיה, שהיא במקרה בת ראש השבט, ועל אף התנגדותם (הראשונית) הנמרצת של אביה ואחיה. ככל שהוא לומד להכיר את הילידים ומסגל לעצמו את שפתם ואת מנהגיהם, גוברת בו המודעות להשפעה ההרסנית של עבודתו, ובמקביל הוא מפתח התנגדות עזה לכוונותיהם הזדוניות של שולחיו, שחושבים את הילידים לפראים חסרי בינה ומנסים להשתלט בכוח על אדמתם ורכושם למטרות רווח. הוא עובר בהצלחה את כל המבחנים, מתקבל כחבר מן המניין בשבט, זוכה בידה ובאהבתה של בת ראש השבט, הופך לאחיו-לדם של אחיה, יוצר ברית-עולם עם בהמת רכיבה (סוס, דרקון מעופף או יצור בלתי מוגדר אחר שישרת רק רוכב אחד ויחיד עד סוף ימיו) ועם מות הצ'יף הוא הופך לראש השבט ומנהיג אותו בקרב נגד שולחיו-לשעבר. הסוף.
וזהו בדיוק מה שקורה ב"אוואטר", ועל כן אין לי מילה להוסיף על העלילה. רק תחליפו את שם הגיבור מקארל-צ'רלי ("יד הנפץ") לג'ייקסאלי ("טורוק מאקטו"), את שם השבט מאפאצ'י-מסקלרו לנאבי, את צבע העור מאדום לכחול, וכן הלאה.
והמשחק? קצת קשה להעריך משחק כאשר רוב הזמן השחקנים אינם "משחקים" כלל בדמויותיהם האמיתיות. בסך הכול הדמויות די חד-ממדיות – הנחת הנאמן (לפחות בהתחלה) אך המיוסר, המדענית הדעתנית (לא בלונדה חתיכה, תודה לאל, אלא אישה בוגרת ובשלה), איש התאגיד הפנאטי שרואה בילידים פראים חסרי בינה ומזלזל בתרבותם, ועושה דברו קצין הצבא שרוצה רק להרוג, להשמיד ולאבד.
גם העיצוב של סצינות הקרב בין הכחולים ללבנים מזכיר מאוד את הסצינות של אינדיאנים הרוכבים על סוסיהם אלי קרב כשהם חמושים בקשתות, חצים וחניתות נגד הלבנים הרשעים החמושים בנשק חם, כפי שהיו מקובלות במערבונים האמריקניים בשנות ה-60' וה-70'. ההבדל היחיד הוא הטכנולוגיה הבלתי ברורה שמאפשרת ללבנים להיכנס לגופים הכחולים המשמשים כאוואטרים ולהפעיל אותם (ואפילו לשחק כדורסל, מתי נראה אחד מהם באן-בי-איי או כשחקן זר במכבי תל אביב?).
העיצוב הכללי של היער, על הצבעים, הצמחים ובעלי החיים שבו, ובעיקר מיני המעופפים, דווקא מרשים ומרהיב עין, אבל בשלב מסוים הוא מתחיל לגבול בקיטשיות (ראיתי את הסרט בטלוויזיה ולא בקולנוע, ולכן ייתכן שהתמונה קצת מעוותת).
ותגידו לי שהעיצוב של הכחולים לא נעשה באותה טכנולוגיה כמו העיצוב של ג'אר-ג'אר בינקס הזכור לטוב מ"מלחמת הכוכבים"...
לסיכום, אפשר לראות, אבל ממש לא לצפות ליותר מדי. חבל, חבל שבסרט גדול כל כך אי אפשר היה למצוא אפילו רעיון מקורי אחד.
|
