הפסיכיאטר שלא היה פסיכיאטר
והבלש שלא היה בלש
קנת בראנה ניסה לעשות כאן סרט הוליוודי,
מיד אחרי הצלחתו המרעישה ב"הנרי החמישי", ולא כל כך הלך לו. למה התעקש למלא את
התפקיד הראשי ולא נתן אותו לכל שחקן אמריקני טוב אחר מהדור של קוסטנר, קווייד או
ברידג'ס? ואם כבר, חסרים שחקנים אנגליים שיכלו למלא את התפקיד? בראנה נפל כאן באמצע
בין אנגלי פר אקסלנס כמו דרק ג'אקובי (מצוין כהרגלו) ואמריקני פר אקסלנס כמו רובין
ויליאמס (כהרגלו).
כמה דברים הפריעו לי בסרט הזה שזכה
לשבחים מוגזמים. הוא התחיל כדרמה פסיכולוגית עם נטייה לסוריאליזם, אבל הסוף היה
אלים שלא לצורך. חוץ מזה, אם לא היו אומרים שמדובר בלוס אנג'לס, לפי מה אפשר היה
לדעת? דרק ג'אקובי מגלם את השרלטן הנוכל בקסם האופייני לו, אבל אף אחד לא הסביר לי
איך ילד פסיכי ומופרע הופך לטיפוס מקסים כזה. הקטע שבו הסבירה האם כיצד לקחה את בנה
לטיפול באנגליה נועד רק להסביר את המבטא האנגלי למהדרין של ג'אקובי. הקטע עם החור
בצוואר של העיתונאי היה מיותר במגעילותו, למרות חשיבותו של עניין העישון לפתרון
התעלומה. הפואנטה של הסרט (זהירות: ספוילר!) היא שהרוח שלה התגלגלה בגופו והרוח שלו
התגלגלה בגופה, וברגע שמבינים את זה, הסרט בעצם נגמר וכל המשך מיותר.