איך מסבירים את משמעות הקרב בין דויד לגוליית בעמק האלה
לילד קטן שבשבילו "גוליית" הוא סתם שם של רובוט צעצוע גדול? ואם כבר, איך קובעים מי
כאן דויד ומי גוליית?
טומי לי ג'ונס, אחד משחקני האופי הגדולים שקיימים
בימינו, מגלם את האנק דירפילד, חייל בוגר וייטנאם לשעבר, ואיש עבודה שורשי, מסורתי
ופטריוט בהווה, עם נטיות על גבול הימניות, השוביניסטיות ואפילו הגזענות (אבל זה
בסדר, כי הוא יודע להודות בטעות ולהתנצל כשצריך), ובמילים אחרות ממש "מלח הארץ".
אשתו (בגילומה של סוזן סראנדון הנפלאה שקצת נעלמה לנו בזמן האחרון) היא כנראה עקרת
בית, סמל האימהות המסורתית, ההיפך הגמור והמוחלט מהדמות שגילמה סראנדון ב"תלמה
ולואיז". מעט מאוד ידוע עליה חוץ מזה שהיא יושבת בבית ומחכה, קודם לבעלה שיצא
לווייטנאם, אחר כך לבנה הבכור שהתגייס לצבא (ונהרג), ואחר כך לבנה הצעיר, ובהמשך
מסתבר שהיא מאשימה את בעלה בכך שהפך את בנה הבכור ל"מורעל" על הצבא וגרם למותו. עד
כאן נשמע מוכר?
יום אחד מקבל האנק דירפילד הודעה שבנו הצעיר המשרת
בעיראק חזר עם יחידתו לחופשת מולדת, אבל הוא נעדר מבסיסו ועלול להיות מוכרז כעריק
אם לא ישוב מיד. דירפילד לא חושב פעמיים, אורז מיד מזוודה ומחשב נייד, נכנס לטנדר
ונוסע לחפש את בנו. בתחילה הוא נתקל ביחס מנוכר ומזלזל הן מצד רשויות הצבא, שכנראה
יש להן מה להסתיר, והן מצד רשויות המשטרה, שאינן ששות להתמודד עם "תפוח האדמה
הלוהט" הזה. השוטרת המוצבת לחקירה (בגילומה של שרליז תרון), שבמקרה היא גם אם חד
הורית, מנהלת את החקירה תוך מאבק מתמיד עם החברה הגברית הסובבת אותה והתעקשות כמעט
חסרת תכלית על "קודם כל שוטרת ואחר כל אישה" (מה, עוד יש דברים כאלה במאה ה-21?)
אגב (מוגש כשירות לציבור...) פשוט אל תצפו לשום שמץ של רומן בין השוטרת החד הורית
לבין האב השכול, חבל על הזמן. הוא ישר מדי ונאמן מדי לאשתו, וטוב שחסכו מאתנו את
הקלישאה הזאת.
העניינים מתחילים להסתבך כאשר גופתו של הבן מתגלה,
מבותרת ושרופה, בשדה לא הרחק מתחום הבסיס (בסגנון שמזכיר מאוד את סדרות "סי-אס-איי"
לדורותיהן, שנוטות לפעמים לגרפיות מוגזמת בקטעים האלה). החקירה הראשונית מעלה חשדות
למעורבות בסחר סמים. האב הממאן להתנחם, שמגלה כישורי בילוש וגששות בלתי מבוטלים,
תוצאה של שנות שירות במשטרה הצבאית, מתעקש לקחת חלק בכל שלב ושלב של החקירה על אף
התנגדותם של השוטרים ושל רשויות הצבא. כך מתחיל המרדף רב התהפוכות אחרי הרוצח או
הרוצחים, בעוד האמת על נסיבות מותו של הבן נחשפת בהדרגה.
אבל חקירת הרצח משמשת כאן רק כעלילת משנה (ומותחת
כשלעצמה) בסרט שאמור להיות מבוסס על סיפור אמיתי, ועוסק בבעייתיות ההולכת וגוברת של
המלחמה בעיראק והשפעתה המחלחלת לכל שכבות החברה האמריקנית. פול האגיס, תסריטאי
ובמאי עתיר ותק וניסיון (שחתום גם על תסריט של סרט אחר על זוועות המלחמה, "מכתבים
מאיוו ג'ימה", אבל גם על סרט ג'יימס בונד "קזינו רויאל" והמון סדרות טלוויזיה), לא
מנסה, או אולי לא מצליח, להביע עמדה פוליטית ברורה בעניין. אולי בזאת גדולתו -
כאמור, הוא לא מידרדר לקלישאיות אפילו לרגע אחד. הוא פשוט מציב מצד אחד את האב
השמרן, שלא איבד את הפטריוטיות שלו גם אחרי מלחמת וייטנאם, ואף שוקד על הכשרת דור
חדש של פטריוטים, ומצד שני את הבן ואת שאר החיילים הצעירים, ובין לבין מעלה גם את
שאלת החברות והנאמנות תחת אש, והשפעתה המשחיתה של המלחמה על החיילים שחוו על בשרם
את זוועותיה, וכל זאת על רקע הקולות שנשמעים מהרדיו לאורך כל הסרט, קולות של ראשים
מדברים שמנסים להסביר איך אנחנו (סליחה, האמריקנים) או-טו-טו מנצחים במלחמה.
הסצינה שנתנה את שמה לסרט, שבה בנה של השוטרת מבקש
מדירפילד-ג'ונס סיפור ערש ומקבל את הסיפור על הקרב בעמק האלה היא לדעתי פשוט
גאונית, גם מבחינת הכתיבה וגם מבחינת הביצוע (הן של ג'ונס והן של הילד ג'ונתן טאקר),
אם כי קשה לי להאמין שפרשני המקרא למיניהם היו מתלהבים מגירסתו של האגיס לסיפור
הידוע. גם הסצינה שבה מלמד דירפילד-ג'ונס את השרת הלטיני של בית הספר כיצד תולים
כהלכה את דגל ארצות הברית אומרת לנו משהו על החברה האמריקנית בימינו (ראה הערתי
בנוגע לגזענות).
חוץ מזה מדובר בסרט מאוד לא אופייני מבחינת הקצב
והאווירה, גם יחסית לסרטים אחרים העוסקים במלחמה ובתוצאותיה ההרסניות, החל מ"ראמבו"
דרך "נולד ב-4 ביולי", ולהבדיל גם יחסית לסרטי אקשן "רגילים" כגון "סימנים של כבוד"
שיצא פחות או יותר באותו זמן). הוא מתקדם צעד צעד עד הסוף - אטי מאוד, קודר מאוד,
כמעט נטול אקשן חוץ מאשר בקטע אחד של מרדף, כמעט נטול סקס (גם כשחשפנית עירומה בבר
דוחפת לך את הציצים לפרצוף אתה חייב להתייחס אליה בכבוד, שהרי לעולם אינך יודע מתי
תזדקק לעזרתה - ראה הערתי בנוגע לשוביניסטיות), וכמעט נטול אלימות חוץ מאלימות
המלחמה (שהיא כאמור הזוועתית באמת). מעניין איך זה יעבוד אצלנו, אחרי הטראומה של
מלחמת לבנון השנייה... רמז: ראה סרטים כגון "בופור" ו"שתי אצבעות מצידון". האם יקום
היוצר הישראלי שיוכל לעשות סרט כזה שלא יהיה מגמתי (לכאן או לכאן)?
אין ספק שלג'ונס מגיעה לפחות מועמדות ל"אוסקר" על
התפקיד הזה, המנוגד כל כך לתפקידים שמילא בסרטים כגון "ספייס קאובויס" ולהבדיל
"גברים בשחור". האיפוק והכוח הפנימי שהוא מקרין פשוט מדהימים. הדבר היחיד שמתקרב
לזה שראיתי הוא קלינט איסטווד ב"בלתי נסלח". אגב, אין זאת אומרת שהסרט נטול הבעת
רגשות - פשוט תעקבו אחרי השינויים במצב הסדינים במיטה של דירפילד-ג'ונס במלון,
שבהתחלה היא מוצעת בקפדנות צבאית שהייתה עוברת בהצטיינות כל מסדר מפקד, ובסוף היא
מבולגנת והפוכה, ותבינו בדיוק למה אני מתכוונת.
בין שחקני המשנה בסרט ניתן למצוא את ג'וש ברולין (בנו
של השחקן הוותיק ג'יימס ברולין) ואת בארי קורבין (הזכור בין היתר מהסידרה
המיתולוגית "חשיפה לצפון").
לסיכום, סרט לא קל לצפייה, אבל שווה בהחלט
כתב וביים: פול האגיס