אסירים

 


 

כבר ראינו הרבה סרטים על אנשים שאינם סומכים על הממסד ומנסים לפתור את בעיותיהם בכוחות עצמם. אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא "הזהב של יולי" המצוין בכיכובו של פיטר פונדה, אבל היא היוצאת מהכלל. בכל המקרים האחרים מסוג זה (ראה "היסטוריה של אלימות", "אזרח שומר חוק", "האמיצה") התוצאות הן בדרך כלל הרסניות לכל המעורבים.

במקרה הזה אתחיל מהסוף. יצאתי מהסרט ברגשות די מעורבים. ציפיתי שאחרי שעתיים של מתח מעיק ומכביד, והמון תפניות בלתי צפויות בעלילה (ע"ע אקדחים שתלויים על הקיר במערכה הראשונה ויורים במערכה החמישית) נקבל לפחות סוף חד משמעי, ללא התחכמויות מיותרות. לצערי, זה לא קרה.

אז מה היה לנו כאן? שתי משפחות, אחת שחורה ואחת לבנה, מושלמות, מאושרות וסימטריות (לכל אחת מהן ילדה קטנה וילד בן עשרה), חיות בפרוור אידיאלי, נקי עד כדי ניכור. אבי המשפחה השחורה, פרנקלין בירץ' (טרנס האוורד) הוא טיפוס דיחלש אופי. אבי המשפחה הלבנה, קלר דובר (יו ג'קמן) הוא איש דתי ומאמין במובן השורשי של המילה, וגם מאמין בהישרדות שמחזיק מרתף מלא ומצויד בכל טוב על כל צרה שלא תבוא. הנשים (ויולה דייוויס, מריה בלו) הן כמובן עקרות בית (לפחות זה מה שנותנים לנו להבין), שמסתפקות בגידול המשפחות המושלמות שלהן.

אבל התמונה האידילית הזאת מטעה מאוד והכול מתפרק לרסיסים בן רגע כאשר בימים שלפני חג ההודיה, החג המשפחתי האולטימטיבי בארצות הברית, שתי הילדות הקטנות נעלמות כאילו בלעה אותן האדמה, כשקצה החוט היחיד הוא רכב מסחרי לבן שנראה חונה ברחוב והילדות שיחקו לידו. המשטרה מוזעקת מיד, ובאוזלת יד מופגנת משחררת את החשוד היחיד שנתפס (פול דאנו, "לופר"). הבלש הממונה על החקירה (ג'ייק גילנהול) נאלץ להתעמת עם מפקדו כדי להשיג ולו דחייה קצרה בשחרורו של החשוד, אבל למפקד פשוט כנראה פשוט לא איכפת, מה שלא מותיר בידי קלר דובר בררה אלא לקחת את העניינים בידיו.

כאן מתחיל גם דיון בשאלות של טוב ורע, שכר ועונש, והאם המטרה אכן מקדשת את האמצעים. האם קלר הוא אדם רע שראוי לעונש? הרי בעקיפין הוא הציל בחור מפגר שנחטף בילדותו והביא לכך שיוחזר למשפחתו החוקית. האם העלמת ילדים כחלק מהמלחמה באלוהים אכן הופכת בני אדם ישרים לשדים, כדברי הפסיכופתית (מליסה ליאו, "רצח מאדום לשחור")? ולמה כשהפסיכופתית לוכדת את קלר, הוא לא מנסה לברוח ממנה (גבר גדול וחזק מול אישה זקנה קטנה, אם כי חמושה באקדח) ואפילו לא מנסה לסחור במידע על מקום הימצאו של הבן המאומץ/חטוף שלה? הקטע הזה היה ממש תמוה בעיניי. ולמה כששואלים את הבלש אם יש לו ילדים, הוא לא עונה? ולמה התסריטאים החליטו, אחרי כל ההתפתלויות והמניפולציות על העצבים המתוחים של הצופים, לסיים את הסרט בנקודה שבה סיימו? והעיקר – מה זה הטיקים המעצבנים האלה בעיניים של ג'ייק גילנהול?