חזרה אל
המערבון הקלאסי הישן והטוב, שמי כמו קלינט איסטווד ידע לעשות אותו (גם כשקרא לזה
"הארי המזוהם"). אלא שכאן משמש הז'אנר רק כרקע למשל על הטוב והרע והגבול ביניהם,
שלעולם אינו חד וחלק כפי שנדמה לנו.
אלמן מטופל בילדים קטנים שהיה פעם
אקדוחן מהולל או רוצח ידוע לשמצה (תלוי את מי שואלים) נשכר לנקום את נקמתה של פרוצה
שפניה הושחתו ע"י לקוח בלתי מרוצה, יחד עם צעיר פזיז וקצר ראייה שחי עדיין באשליות
וידיד ותיק, שחור (מורגן פרימן). מה שמתחיל כניסיון להרוויח כסף קל מתפתח לקרב עקוב
מדם בין השלושה לבין חבריו של ה"לקוח" והשריף הקשוח של העיירה (ג'ין הקמן, כל תוספת
מיותרת). לכאורה עלילה מערבונית פשוטה, אבל בכל פעם שאיסטווד מדבר על אשתו הצדיקה
ז"ל שהחזירה אותו למוטב והעלתה אותו על דרך הישר, מתעוררת התחושה שלו עמדה הגברת
עדיין לצדו, הוא היה תופס אותה וחונק אותה במו ידיו. לכן גם מדגישים בהתחלה שהיא
אמנם מתה, אבל לא הוא הרג אותה. הוא היה זקוק רק לדחיפה קלה כדי לעבור את הגבול,
והוא קיבל אותה, והאש שהייתה רדומה בתוכו התפרצה מחדש במלוא עוצמתה.