מת לפחוד; על ערפדים, אנשי זאב וחיות אחרות – אגדות אורבניות
1. ערפדים לא מתים, הם רק מתחלפים, או מדראקולה ונוספראטו עד בלייד דרך אן רייס נגד סטיוון קינג
עוד תת-ז'אנר של המד"ב הוא ז'אנר סרטי האימים, או בשמו האחר "האגדות האורבניות", שנחשב תמיד לשולי ולא חשוב עד שבא סטיוון קינג והצליח לפרוץ את המחסום בין השוליים לבין הזרם המרכזי. הוא פילס את הדרך ליוצרים כמו קרוננברג, קרפנטר, קרייוון ועוד, שהתמחו בז'אנר לפני שאף הם הצליחו לעבור לזרם המרכזי.
כיוון שאין לי כוונה לעסוק כאן בפסיכולוגיה של הפחד, בתור מי שלא הפסיקה לצחוק לכל אורך "מגרש השדים", אומר רק שהפחד הזה יכול להיות גורם בריא ומשחרר, שהרי כל העניין הוא שאנו יודעים שאנו יושבים במקום בטוח ומוגן (הכול יחסי) ושלא משנה מה יקרה בסרט, הוא יסתיים כעבור שעה-שעתיים, האורות יידלקו ואנו נחזור אל המציאות והשיגרה שלנו, שבדרך כלל הן אפורות, משעממות וממש לא מפחידות - שוב, הכול יחסי, כמובן. אולי זו הסיבה לכך שז'אנר האימים זוכה בישראל להצלחה פחותה בהרבה מאשר בארה"ב, למשל. אבל ככל שהסופר או התסריטאי מצליחים להשכיח מאתנו עובדה זו לזמן רב יותר, הספר או הסרט טובים יותר (וזה נכון לא רק לגבי ז'אנר האימים). מבחינה זו, אין ספק שקינג הוא המלך.
בנסיכות ולאכיה (ברומניה של ימינו) חי לו במאה ה-14 נסיך ושמו ולאד, צאצא למייסד המדינה. סבו היה מצביא מקומי שנלחם נגד הכובש הטורקי (העותומני). אביו היה מפקד צבאי בעיר סיגישווארה שזכה בכבוד להתקבל למסדר "הדרקון", מסדר אבירים הדומה למסדר ג'ורג' הקדוש האנגלי בן זמנו. חברי המסדר קיבלו על עצמם בין היתר התחייבות להילחם בטורקים. לאות גאווה, אימץ ולאד-האב לעצמו את הכינוי "דרקול" (דרקון).
עם מות הקיסר הרומי סיגיזמונד, התערערו היחסים בין ולאד לבין הטורקים, והסולטן דרש ממנו לשלוח שניים מבניו לחצר כבני ערובה. ולאד-הבן, שאימץ לעצמו את הכינוי "דראקולה" ("בן הדרקון"), היה אחד מהם. כאשר שוחרר וחזר הביתה, גילה כי אחיו הבכור ואביו נרצחו ע"י יריבים-אצילים מקומיים.
עד מהרה החלו להתפשט שמועות שייחסו לוולאד מעשי זוועה ואכזריות. אחד המוקדמים שבהם היה נקמתו באצילים שבהם ראה את האחראים למות אביו ואחיו. שיטת ההוצאה להורג החביבה עליו הייתה השיפוד, שיטה שגרמה לקרבנות את הסבל הרב ביותר וזיכתה אותו בכינוי "המשפד", אך היא לא הייתה היחידה. למען ההגינות יש לציין שהיו גם דיווחים רבים שהציגו אותו כגיבור לאומי ופטריוט גדול, בעיקר בגלל מאבקו נגד הטורקים, שצידדו באחיו וביריביו האחרים. הוא המשיך להילחם בטורקים עד שנהרג בקרב בשנת 1476.
עד כאן הכול נשמע כמו כל סיפור משעמם ונדוש על נסיך מצוי מימי הביניים, נכון? אין כל דבר חריג או מיוחד יחסית לתקופה, אפילו במידת אכזריותו של האיש, שמספר קרבנותיו הגיע לרבבות. אז איך הפך דווקא ולאד נסיך ולאכיה לדראקולה, הערפד האימתני?
לא ברור כמה מידע היה לסופר בראם סטוקר על האיש ולאד כשכתב את ספרו ב-1897. ודאי היו לו מקורות היסטוריים נוספים על טרנסילווניה ועל משפחת דראקולה, אך תרומתם למיתוס איננה ברורה. לפי טיוטות של הספר השמורות במוזיאון רוזנבאך בפילדלפיה, שמו של הערפד היה אמור להיות פשוט "ואמפיר". סטוקר החליט לשנות את השם כאשר מצא בספר היסטורי בשם An Account of the Principalities of Wallachia and Moldavia , מאת William Wilkinson, הערת שוליים ש"דראקולה פירושו שטן בוולאכית", ללא כל התייחסות מפורשת לוולאד עצמו. ולאד, אגב, מעולם לא כונה "ערפד" ולא נחשב לערפד בחייו.
כמה שחקנים עשו קריירה מגילום דמות הערפד, כולל "בנו של", "אחותו של", "כלתו של", "בתו של", "סבתא של", "הכלב של" וכו' - בוריס קארלוף, בלה לוגוזי, פיטר קאשינג וכריסטופר לי (סארומן ב"שר הטבעות"). מי מהם מחזיק בשיא בגילום דמות הערפד? תעשו בעצמכם חשבון (אגב, הנ"ל נכון גם לגבי "פרנקנשטיין". למי שלא זוכר, פרנקנשטיין היה שמו של המדען בספר. למפלצת לא היה שם...)
הערפד הקולנועי הראשון היה דווקא נוספראטו, שערך את הופעת הבכורה שלו בסרט אילם משנת 1922 (בגילומו של מקס שרק האימתני). הסרט היה כמובן מבוסס על "דראקולה" של בראם סטוקר. כל השמות שונו בגלל בעיות של זכויות יוצרים, מה שלא מנע מיורשיו של סטוקר להגיש תביע על הפרת זכויות יוצרים (ולזכות בה).
מי שמתעניין בסיפור עשייתו של הסרט, שהוא מרתק כשלעצמו, מוזמן לצפות ב"צלו של הערפד", שבו מגלם ג'ון מלקוביץ' את דמותו של הבמאי מורנאו ו-וילם דאפו את דמותו של מקס שרק.
בלה לוגוזי, יליד רומניה בעצמו, הוא כנראה השחקן המזוהה ביותר עם דמות הערפד, והוא עבד על הסרט בצמוד עם סטוקר. בסרט "בלאדי מרי" עם אן פאריו ("ניקיטה" המקורית), עורכים לכבודו מחווה בצורת קטעי ארכיון מסרטיו.
גירסה נוספת לסיפור נעשתה ב-1992 בבימויו של פרנסיס פורד קופולה ויש עוד אחת לפחות בדרך. אגב, ערפדיות ממין נקבה נדירות בקולנוע ופאריו היא אחת המעטות שזכו בכבוד. דוגמה אחרת היא "מלכת הארורים".
דוגמאות כאן
ואם כבר הזכרנו את "בלייד", בטלוויזיה אנו זוכים לראות בזמן האחרון ערפדים מכל המינים והסוגים (ראה סדרות טלוויזיה כגון "באפי", "אנג'ל", "יומני הערפד" ועוד, כולל הסידרה הישראלית "חצויה"), ומסתבר שכמו בכל המינים בטבע, הערפדים ממין נקבה קטלניים הרבה יותר מהערפדים ממין זכר...
אגב, בסרט "מטריקס "Reloaded ה"נביאה", שנראית כמו דודה או סבתא של כל אחד מאתנו, מסבירה שערפדים, חייזרים, אנשי-זאב, מלאכים, רוחות רפאים וכו' אינם אלא תוכנות שהתקלקלו ולא השתלבו במטריצה, בתכנית האב, מה שמאפשר לבני האדם לחשוב שהם רואים אותם. מעניין, לא?
לאור כל מה שנאמר עד עתה, ברור ששאלות רבות עדיין נותרו פתוחות, ואין להן תשובות אחידות ומוסכמות בספרות הערפדים.
איך נוצר הערפד הראשון? מנין הגיע?
האם העברת הערפדיות בנשיכה היא אוטומטית או רצונית? כמה נשיכות נדרשות?
האם תזונה מדם היא הכרחית, או שניתן להסתפק בתחליפי דם ואפילו במזון אנושי רגיל?
איך הערפד מתרבה, אם בכלל? עם בני אדם או עם ערפדים אחרים?
האם הערפד יכול להיכנס ללא הזמנה או רק עם הזמנה?
ונסיים בשאלה החשובה ביותר: איך משמידים ערפד?
מצטיידים בצלב, במים קדושים, ביתד עץ ובאקדח טעון קליעי כסף (מגן דויד לא יעבוד, שום לא יזיק);
לוכדים אותו באור השמש מחוץ לארונו;
נועצים בלבו יתד עץ;
יורים בו קליע כסף;
כל התשובות הנ"ל נכונות.
בהצלחה!
למיתוס אנשי הזאב יש בסיס במציאות. שורשיו כנראה במחלת הזאבת, מחלה אמיתית לגמרי, הפוגעת במערכת החיסונית ומתבטאת בדלקות קשות בחלקי גוף שונים, וכשהיא פוגעת בפנים ובראש היא מסוגלת לשוות להם מראה מקושקש ו"זאבי". הקטע של ההתעוררות לחיים בליל ירח מלא הוא רק בונוס.
אגב, מעניין שלמרות שהמחלה שכיחה בקרב נשים פי 9 מאשר בקרב גברים, ברוב הסיפורים על "אנשי זאב" מככבים גברים.
מיתוסים על בני אדם שהופכים לחיות, לאו דווקא זאבים, נפוצים אף הם. בדרך כלל זה קורה בגלל קללה, בגלל ניסוי מדעי שהתפקשש, בגלל תאונה, או מרצון, או מתוך שילוב כלשהו של הנ"ל. כשמדובר בבני נעורים, הסיבה יכולה להיות גם השתוללות בלתי מרוסנת של הורמונים...
ב"ליידי נץ" מסופר על זוג אוהבים שקולל ע"י הגמון קנאי ואכזרי – הוא הופך לכלב, חיית יום, והיא הופכת לנץ, חיית לילה, וכך נגזר עליהם לא להיפגש לעולם, עד שנזיר זקן וחכם וגנב צעיר מוצאים דרך להסיר את הקללה.
ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" היה לפרופסור רמוס לופין סוד - הוא היה איש זאב, וגם סיריוס בלק הפך את עצמו לכלב שחור אימתני (הוא היה "אנימאגוס", קוסם שביכולתו להפוך את עצמו לכל חיה שיבחר). אגב, שני השמות מסגירים בהחלט את הסודות של בעליהם, אז למה הם בכלל טורחים להסתיר אותם? החיה המועדפת על פרופסור מק'גונגל, לעומת זאת, היא חתול, חיה קסומה בזכות עצמה.
וראה גם הסדרות Manimal ו"שינה".
ולסיום, ראו הזהרתם-מי שנוסע בכביש כפרי, שלא ידרוס זאב (כמו שקרה לג'ק ניקולסון בסרט "זאב"...)!
ועוד שאלת טריוויה: איך משמידים איש זאב?
רמז: ראה "איך משמידים ערפד".
בספרות האימים קיים עוד סוג של מפלצת. לרוע שלה יש מניעים יצריים, בניגוד לרוע של סטיוון קינג, שמניעיו שורשיים. בד"כ מדובר באדם שהיה כנראה רע מנעוריו וקיפח את חייו בדרך מזוויעה במיוחד, מה שרק העצים את הרוע שלו עד כדי כך שהוא הפך לבן אלמוות. בדרך כלל הוא מתנכל לנערים תמימים (או לא כל כך) והם גם אלה שמצליחים להשמיד אותו, לפחות עד הפעם הבאה.
יש מספר יוצרים שהתמחו בעיצוב עלילות מהסוג הזה. בעקבות "מפגש הפיסגה" שהתקיים בין שתיים מהדמויות הידועות ביותר של הז'אנר, פרדי קרוגר וג'ייסון וורהיס, הנה כמה טיפים.
לעיצוב המפלצות יש חשיבות מיוחדת בסרטי מד"ב. ככל שעיצוב המפלצת מוצלח יותר, כן מוצג הגיבור באור חיובי יותר כאשר הוא מצליח להשמידה (אחרי שהיא חיסלה אין ספור קרבנות חפים מפשע) וכן רבה הזוועה אם וכאשר היא מצליחה להשמיד אותו. אבל אין זאת אומרת שהמפלצת חייבת להיות דווקא מגעילה במיוחד או גדולה במיוחד. שימו לב לכריש החביב מ"מלתעות" (שאמנם לא היה סרט מד"ב), כי אין ספק שעיצובו המוצלח והמשכנע תרם רבות להצלחת הסרט.
מקום כבוד שמור למפלצת של "הנוסע השמיני", לזבובים של דייוויד קרוננברג ("הזבוב", "ארוחה עירומה"), לסיל מ"מין מסוכן" (הראשון, לא השני, שהיה ממש גרוע); מעניין שהמדען בסרט אומר שסיל עוצבה כנקבה כדי שיהיה נוח יותר לשלוט בה. הייתכן שמדען נכבד כמוהו ישכח שברוב המינים בטבע, דווקא הנקבה היא הקטלנית ביותר?) לטורף של ארנולד שוורצנגר (גם כן הראשון), וכן, אפילו לג'וק האימתני של "גברים בשחור" (גם כן הראשון) ול"שילוב", העכבישה המפלצתית מ"שר הטבעות-שיבת המלך" ורבים אחרים. ומי הזוכה בתחרות המפלצת המוצלחת ביותר? היו אתם השופטים.
המכנה המשותף לכל המפלצות הנ"ל הוא שעיצובן מבוסס על חרקים. כושר ההישרדות של היצורים הללו פשוט מדהים, ובאמת מפחיד לחשוב מה היה קורה לו ג'וק ממוצע היה מצליח איכשהו להגיע לגודל רציני. ידועים מקרים של חרקים שגם בהיותם קטנים הצליחו לגרום לאסונות נוראים (ארבה, נמלים טורפות למיניהן, דבורים קטלניות, שהגיחו לכמה הופעות אורח ב"תיקים באפלה" וכיכבו בסרטי הקולנוע המבוססים על הסידרה, ושאר מכות…) הפחדים האלה משמשים מקור בלתי נדלה גם לזוועתונים למיניהם (ראה "אראכנופוביה", "ממלכת הנמלים" ועוד).
לעומת זאת, בסידרה "V" של קנת ג'ונסון, שכבר נזכרה כאן לטובה, נוצרה אחת הדמויות המרתקות ביותר, לדעתי האישית, של מפלצת במד"ב, הלא היא דיאנה הידועה לשמצה, מנהיגת ה"אורחים", מה שמוכיח שלא צריך להיראות כמו מפלצת כדי להיות מפלצת. בסידרה זו, אגב, ה"אורחים" היו זוחלים ולא חרקים, אבל העיקרון דומה. הבעיה היא שיונק או עוף אינם מסוגלים להגיע לממדים מפלצתיים כאלה ולשרוד לאורך זמן, ורוב היונקים והעופות (וגם הזוחלים) של ימינו הם "דגמים מוקטנים" של אבותיהם הפרהיסטוריים.
ראה גם: קינג קונג (קוף), גודזילה ("גוג'ירה"), מותרה, גורגו (זוחלים), שעיצובם שונה - כנראה בגלל מוצאם היפני... אגב, גודזילה ומותרה בריאות ושלמות וחיות ביפן והורסות את טוקיו שוב ושוב, תודה למתעניינים (מתי היפנים מספיקים לבנות אותה כל פעם מחדש?)...