פסיכוהיסטוריה ורובוטיקה: העולמות של אסימוב
א. "המיתוס שלפני המיתוס" - המוסד הראשון והמוסד השני
א. הצוותים כמיקרוקוסמוס של החברה
א. רפובליקות/דמוקרטיות/פדרציות לסוגיהן
א. דרכים קדומות ליישוב סכסוכים משפטיים ולהגעה לפסק דין
ג. דוגמאות לדילמות משפטיות בימינו
השימוש ביכולת טלפאתית/ טלקינטית
אייזק אסימוב נחשב לאחד מ"האבות המייסדים" של המדע הבידיוני, יחד עם היינליין וקלארק (ויש אומרים בראדבורי), ואין עוררין על גדולתו כסופר, ועל השפעתו על הסופרים שבאו אחריו.
אסימוב נולד ב-2 בינואר 1920 בפטרוביצ'י, עיירה ליד סמולנסק, רוסיה, למשפחה יהודית שהיגרה לארצות הברית כשהיה בן שלוש. הוא גדל בברוקלין, ניו יורק, שם ראה בראשונה חוברות מדע בדיוני בחנות הממתקים של הוריו, והחל לקרוא בהן. בסוף שנות העשרה לחייו החל לכתוב סיפורים בעצמו וניסה למכור אותם לכתבי עת שעסקו במדע בידיוני. ג'ון ו' קמבל, העורך של Astounding Stories, אימץ את אסימוב הצעיר והפך למורהו הרוחני. בשנת 1939 קיבל תואר ראשון באוניברסיטת קולומביה, ובשנת 1948 קיבל את הדוקטורט בביוכימיה. הוא הצטרף לסגל אוניברסיטת בוסטון, אך לא כמורה. האוניברסיטה הפסיקה לשלם לו שכר ב-1958, כאשר הכנסתו ממכירת ספריו עלתה על הכנסתו מהעבודה באוניברסיטה. אסימוב נשאר בסגל כעוזר לפרופסור וקודם ב-1979 למעמד פרופסור מלא. מסמכיו האישיים משנת 1965 והלאה מצויים בספריית אוניברסיטת בוסטון (כולל הצעה לתסריט לסרט מד"ב שנכתב לפי הזמנה של ה"חיפושית" לשעבר פול מקרטני, ולא הופק מעולם).
אשתו הראשונה הייתה גרטרוד בלוגרמן; הם נישאו ב-26 ביולי 1942 ונולדו להם שני ילדים, דויד (1951) ורובין (1955). הם התגרשו בשנת 1973, ואסימוב התחתן שוב באותה שנה עם ג'נט ג'פסון.
אסימוב נפטר ב-6 באפריל 1992 ממחלת איידס שבה נדבק עקב עירוי דם נגוע שקיבל בזמן ניתוח מעקפים בשנת 1983, עובדה שנשמרה בסוד 10 שנים אחרי מותו והתפרסמה רק בביוגרפיה שפרסמה אלמנתו ג'נט, "היו אלה חיים טובים". הוא היה חבר בארגון "מנסה", שתנאי הקבלה אליו הוא מנת משכל של 140 ומעלה, וכמחווה על פועלו זכה שאסטרואיד 5020 ייקרא על שמו.
עד כאן בקצרה על האיש. נכון שכל מילה נוספת מיותרת?
אסימוב התפרסם בעיקר בזכות שתי הסדרות הגדולות שלו - סידרת המוסד וסידרת הרובוטים. סידרת "המוסד", הכוללת שבעה ספרים, זכתה בשנת 1966 בפרס "הוגו" בקטגוריה של הסדרה הטובה בתולדות המדע הבדיוני (שתורגמה לעברית ע"י עמנואל לוטם ועמוס גפן וזכתה להצלחה ולכמה מהדורות). תחילת הסידרה באוסף סיפורים קצרים שאוגדו בסופו של דבר לשלושה חלקים. רק מאוחר יותר הוסיף אסימוב שני קדימונים ושני המשכים במגמה לאחד את כל הספרים ל"היסטוריה עתידית" אחת.
גם לסדרת הרובוטים נוספו מאוחר יותר שני ספרים, בניסיון לאחד את שתי הסדרות, אבל אסימוב נפטר בטרם הצליח להשלים את המלאכה.
בגדול ניתן לומר שסיפורי הרובוטים הקצרים של אסימוב מתארים את העתיד הקרוב על כדור הארץ. אחריהם באה סדרת הרובוטים המתארת את התפשטותן של מושבות האדם ביקום כעבור אלפי שנים, לאחר מכן סידרת האימפריה המתארת את השלטון האנושי ברחבי הגלקסיה, ולבסוף באה סדרת המוסד, המתארת את נפילת האימפריה והחלפתה במוסד.
כמו כן כתב אסימוב סיפורים קצרים רבים שאינם קשורים בהכרח לאחת משתי הסדרות, ביניהם הסיפור "שקיעה" (Nightfall) שנבחר בשנת 1968 על ידי איגוד סופרי המדע הבדיוני של אמריקה ל"סיפור המדע הבדיוני הקצר הטוב ביותר שנכתב אי פעם" (ועדיין נחשב לכזה גם בימינו). הסיפור הורחב מאוחר יותר לכלל ספר באותו השם (בשיתוף עם רוברט סילברברג).
היקום של "המוסד" מתנהל לפי הדינמיקה של האימפריה הרומית בימי הזוהר שלה, כפי שמעידים בין היתר השמות שנתן אסימוב לכוכבי הלכת, לעולמות ולערים.
עקרונות הפסיכוהיסטוריה פשוטים מאוד; לעולם אי אפשר לחזות מראש התנהגות של יחיד, אבל אפשר לחזות בדייקנות התנהגות של קבוצה גדולה, וככל שהקבוצה גדולה יותר הדייקנות רבה יותר. אסימוב השתמש בגז לצורך השוואה; קשה מאוד לצפות התנהגות של מולקולת גז יחידה, אבל אפשר לחזות בדייקנות גבוהה התנהגות של מאסה של גז ("תיאוריה קינטית"). אסימוב יישם עיקרון זה באימפריה הגלאקטית הבידיונית שלו, שמנתה אוכלוסיה של מיליארדי מיליארדים. הארי סלדון, אבי הפסיכוהיסטוריה לפי אסימוב, קבע שתי אקסיומות:
1. שהאוכלוסיה שהתנהגותה נמדדת תהיה גדולה מספיק;
2. לאוכלוסיה אסור לדעת על יישום תוצאות הניתוח הפסיכוהיסטורי.
קיימת גם אקסיומה שלישית, שהייתה כנראה שולית פחות בעיניו של הארי סלדון:
3. שבני אדם הם היצורים התבוניים היחידים בגלקסיה.
מובן שהרעיון אינו שייך אך ורק לתחום המד"ב. בעיתון "שיקגו טריביון" התפרסם ב-30.11.02 מאמר על חברה בשם ComScore Networks Inc., שעשתה ניסיון להשתמש בעקרונות הפסיכוהיסטוריה לצורח חיזוי מגמות כלכליות; נעשה גם ניסיון מעניין ליישם את עקרונות הפסיכוהיסטוריה על הסכסוך באזורנו, אבל עדיין לא נמצאה דרך לחזות באמת מגמות חברתיות או כלכליות ממוקדות לאורך זמן.
ד"ר סוזן קלווין
המוסד
הקיסרות
המוסד השני
בסיפור "**" דנה הנהלת התאגיד בשאלה האם להפשיר חבר הנהלה השרוי בקריוניקה או לא.
ביקום של אסימוב אין חיים תבוניים לא-אנושיים (חוץ מרובוטים). גם מכשפים, קוסמים ושדים למיניהם אין שם.
ראה גם כאן.
כפי שכבר ציינתי, אם יש במדע הבידיוני חוקי ברזל בלתי מעורערים, הרי אלה ללא ספק חוקי הרובוטיקה של אסימוב, שאחזור עליהם כאן בקצרה:
1. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם יפגע.
2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
3. רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.
בספר "רובוטים ואימפריה" מנוסח חוק נוסף הקודם לשלושת החוקים המקוריים וגובר עליהם - חוק האפס:
0. לא יפגע רובוט לרעה באנושות ולא יניח, במחדל, שהאנושות תיפגע.
שלושת החוקים המקוריים משתנים כך שלא יסתרו את חוק האפס.
חוקים אלה הם החוקים היחידים שמהווים "הקדמת תרופה למכה" ומשמשים בסיס לדיון בשאלת עצם ההגדרה של חיים תבוניים, ביולוגיים-אורגניים או מכניים, גופניים או רוחניים.
איש המאתיים
אנדרו מרטין, גיבור "איש המאתיים" הוא רובוט יוצא למסע של 200 שנה בדרך אל האנושיות, תוך כדי מאמץ למנוע מיוצריו להשמיד אותו.
אנוכי הרובוט
סאני, גיבור "אנוכי הרובוט" הוא דוגמה למה קורה כאשר יוצר הרובוט מנסה להקנות לו רגשות אנושיים.
שימו לב לציטוט הבא מהסרט (תרגום שלי):
ספונר: רובוטים אינם חשים פחד. הם לא חשים דבר. הם לא רעבים. הם לא ישנים.
סאני: אני כן. אילו היו לי חלומות.
ספונר: לבני אדם יש חלומות. אפילו לכלבים יש חלומות. אתה רק מכונה, חיקוי לחיים. האם רובוט יכול לכתוב סימפוניה? האם רובוט יכול להפוך בד ליצירת מופת יפה?
סאני: ואתה יכול?
הסרט, אגב, נתפר לפי מידותיו של ויל סמית, כפי שניתן לראות מההשוואה הבאה עם "גברים בשחור", אף הוא בכיכובו של ויל סמית:
|
גברים בשחור |
אנוכי הרובוט |
|
משיג במרדף רגלי רובוט (אותו הוא חושב לעבריין נמלט, אם כי בטעות) |
משיג במרדף רגלי ג'וק חייזרי (אותו הוא חושב לעבריין נמלט) |
|
מגלה את "הצד השני" |
מגלה את "הצד השני" |
|
נלחם באויב שמאיים להשתלט על העולם (רובוט שאינו כפוף לחוקי אסימוב) |
נלחם באויב שמאיים להשתלט על העולם (ג'וק חייזרי) |
|
נעזר בחייזר ידידותי |
נעזר ברובוט ידידותי |
|
מרכז הפיקוד (שכמוהו נראה ב"צ'ק פתוח") |
מרכז הבקרה (שכמוהו נראה ב"צ'ק פתוח") |
|
שונא ג'וקים (ללא סיבה מיוחדת) |
שונא רובוטים (כי רובוט הציל אותו ולא את הילדה) |
|
מאמץ חתול של אדם מת |
מאמץ חתול של אדם מת |
|
מתקן את הזרוע כמו שוורצנגר ב"שליחות קטלנית" (רק עם קצת פחות גועל) |
דיון פילוסופי על רובוטיקה לעומת יצירתיות; האם הרובוטים מהזן החדש נוצרו כדי להציל את האדם מפני עצמו? |
|
מפקד שחור צרחן |
מפקד לבן צרחן |
סאני, אגב, הוא דוגמה חריגה לרובוט שמצטרף לאדם במלחמתו נגד מחשב-העל המפלצתי.
זוהי גירסה קולנועית ליצירה הקלאסית של אסימוב, המבוססת בצורה רופפת מאוד על הספר הראשון בסידרת הרובוטים. בספר, אגב, המספר היה הרובוט, ובסרט (שימו לב, ספוילר!) עושים עלינו מניפולציה די מגעילה כדי שנחשוב, ולו רק לרגע, שהבלש גם הוא רובוט. ומה בעצם הגבול? ראו הוזהרתם!
על דאטה כרובוט אסימובי ראה כאן.
תחום העיסוק העיקרי של U.S. Robots and Mechanical Men (U.S. Robotics) הוא רובוטיקה ובינה מלאכותית.
תאגיד U.S. Robots and Mechanical Men הוקם בשנת 1982 ע"י לורנס רוברטסון. ד"ר סוזן קלווין הייתה פסיכולוגית הרובוטים הראשונה, ובמשך שנים רבות היחידה, של התאגיד, וברבים מהסיפורים הקצרים של אסימוב היא דמות ראשית, שבדרך כלל מטפלת במעבדה בבעיות של רובוטים. בסיפורי רובוטים אחרים, גרג פאוול ומייק דונובן, מהנדסי שטח של החברה, מנסים לפתור בעיות של רובוטים בשטח. בסיפורים הקצרים נזכרים גם אלפרד לנינג ופיטר בוגרט, שהיו מנהלי המחקר (תחילה לנינג ואח"כ בוגרט) בתקופת עבודתה של קלווין בתאגיד.
המיקום הפיסי של החברה אינו ברור. הוקמו מפעלים במקומות רבים בעולם, אבל לפי סיפור אחד, Robot AL-76 Goes Astray, המפעל הראשי נמצא בסקנקטאדי, ניו יורק (מה שמרמז על קשר או זיקה לתאגיד ג'נרל אלקטריק).
הסיסמה הלא רשמית של החברה היא "עובד לא יחזור על טעות פעמיים. הוא מפוטר בפעם הראשונה."
המחשב המסחרי הראשון שנבנה בארה"ב נקרא UNIVAC (UNIVersal Automatic Computer I). כבר בשנת 1952 הוא חזה נכונה את תוצאות הבחירות לנשיאות ואת ניצחונו של דווייט אייזנהאואר הרפובליקני על פני עדלאי סטיוונסון הדמוקרטי, בעזרת מדגם של אחוז אחד בלבד של הבוחרים.
זו כנראה הייתה ההשראה לרעיון שמחשב יחזה במי יבחרו הבוחרים במקום לערוך בחירות, ושארה"ב תהפוך עד 2008 (!) לדמוקרטיה הגדולה והאלקטרונית הראשונה, כפי שמתואר בסיפור הקצר Franchise, שכתב אייזיק אסימוב בשנת 1955. כל מי שחושב על שינוי שיטת הבחירות בישראל, מוזמן לקרוא את הסיפור. אולי שם יימצא הפתרון לבעיה. אסימוב, אגב, קרא למחשב שלו Multivac.
באיזו מידה זה דמוקרטי יותר או פחות מהשיטה הנוכחית? היו אתם השופטים...
להלן סקירה של כמה מהנושאים הטכנולוגיים העיקריים ביצירתו של אסימוב:
האם דאטה ממב"כ-הדור הבא הוא רובוט "אסימובי"?
לפי אסימוב, כפי שאנו משתדלים שכל כלי שאנו בונים יהיה בטוח לשימוש, כך נצטרך לנהוג לגבי הרובוטים, וכיוון שמנגנון ההגנה העיקרי של יצור תבוני הוא האתיקה שלו, יהיה עלינו ליצור אתיקה גם לרובוטים שלנו כדי שלא ייצאו למסעות הרג חסרי שליטה.
אסימוב, שהיה מדען לא פחות משהיה סופר מד"ב, שינה את גישתו בתחום הבינה המלאכותית, כאשר מהפכת המחשוב האישי הראתה כי הסכנה שהמחשב יהווה תחליף לתבונה האנושית עודנה רחוקה מאוד. בשני מאמרים שלו, שנכתבו בהפרש של 10 שנים זה מזה, ניתן לראות את השינוי הזה, כאשר אסימוב דן בשאלת מותר האדם מן המכונה. לצערי המקור האנגלי של שני המאמרים אינו מצוין.
(תרגום: אריה סתר)
"רובוטים אינם צריכים להיות מאוד אינטליגנטים. אם רובוט יכול למלא פקודות פשוטות ולבצע את עבודות הבית, או אם הוא מסוגל להפעיל מכונות פשוטות ברצף פעולות החוזרות על עצמן - הדבר יספק אותנו בהחלט. אין זה קל לבנות רובוט, כיוון שעלינו לדחוס מחשב קומפקטי לתוך גולגלתו - אם אנו רוצים שלרובוט תהיה צורה דמוית אדם. וזה קשה לבנות מחשב מורכב ומסובך שיחד עם זה יהיה בגודל של מוח אדם.
נעזוב את עניין הרובוטים. למה עלינו להתאמץ לעשות את המחשב קטן יותר? מרכיבי המחשב הולכים וקטנים - משפופרות ריק דרך טרנזיסטורים ועד לפיסות סיליקון של מעגלים משולבים. מה יקרה אם בנוסף להקטנת המרכיבים, נגדיל את המבנה של המחשב?
לו המוח שלנו היה גדול, הוא היה מתחיל לאבד מיעילותו, כיוון שמתקפי העצב אינם נעים כה מהר. העצבים המהירים ביותר מעבירים מתקפים במהירות של רק כמאה מטר בשנייה. מתקף עצבי יכול להבזיק מקצה המוח לקצהו בחלק ה-440 של שנייה. אילו מוחנו, נסו לתאר לעצמכם, היה בגודל 15 ק"מ, היה לוקח למתקף העצבי זמן של 2.5 דקות כדי לחלוף לאורכו. המורכבות הגדולה שהייתה מתאפשרת על ידי גודלו העצום של מוח כזה, הייתה נכשלת בתפקודה, עקב ההמתנה הארוכה להעברת המידע ועיבודו.
במחשבים לעומת זאת, הפולסים החשמליים עושים את דרכם במהירות של 300,000 ק"מ בשנייה. מחשב ענק ברוחב של 600 ק"מ, יעביר אותות מקצה לקצה, למרות גודלו העצום, באחד חלקי 500 של שנייה.
מבחינה זו לפחות, אפילו מחשב ענקי כזה - כמו אסטרואיד גדול - יוכל לעבד מידע באותה מהירות שעושה זאת המוח האנושי.
נתאר לעצמנו שרכיבי המחשבים ילכו וייעשו קטנים יותר, החיבורים ביניהם יהיוסבוכים יותר והמחשבים עצמם יהיו גדולים יותר - האם לא יתכן שהמחשבים אז יוכלו לעשות כל מה שהמוח האנושי מסוגל לו? האם ישנו איזה שהוא גבול עליון תיאורטי למידת אינטליגנציה של מחשב? אני לא שמעתי על גבול כזה. נראה לי שכל אימת שאנו מצליחים לדחוס יותר לתוך נפח נתון, המחשב מסוגל לעשות יותר. ככל שאנו מגדילים את המחשב, כאשר רמת המורכבות והצפיפות נשארה כמקודם - גם אז מסוגל המחשב לבצע יותר.
אם בסוף נצליח ליצור מחשב שיהיה מספיק מורכב ומספיק גדול, מדוע שלא ישיג רמת אינטליגנציה אנושית? אני בטוח שרבים לא יאמינו בכך ויאמרו למשל: "אבל איך יכול מחשב לכתוב סימפוניה טובה, ליצור יצירת אמנות חשובה, או לפתח תיאוריה מדעית חדשה?"
התשובה הניצחת שאני נוטה בדרך כלל לענות לשאלה זו היא - "ואתה יכול?". גם אם אותו שואל הוא אדם רגיל ובאמת הוא לא יכול, ישנם אנשים מיוחדים במינם שהם גאונים והם יכולים. אך גאוניותם נובעת רק מהעובדה שאטומים ומולקולות בתוך מוחם מסודרים בסדר מסוים. אין שום דבר במוחותיהם מלבד אטומים ומולקולות! אם נסדר אטומים ומולקולות באיזשהו סדר מסובך בתוך מחשב - גם הוא יוכל להפיק יצירות גאוניות. ואם רכיבי המחשב לא יהיו קטנים כמו במוח האנושי - אז הוא יהיה יותר גדול.
יהיו אנשים שיאמרו: "אבל מחשבים יכולים לעשות רק מה שהם תוכנתו לעשות; " התשובה לזה תהיה - "נכון, אבל גם מוחות מסוגלים לעשות רק מה שהם תוכנתו לו - ע"י הגנים שלהם."
חלק מתכנות המוח הוא יכולתו ללמוד וזה יהיה גם חלק מהתכנות של המחשב העתידי. ובעצם, אם אפשר לבנות מחשב שיהיה אינטליגנטי כמו אדם, מדוע שלא נעשה אותו אינטליגנטי יותר מהאדם?
ובכן, מדוע לא? אולי זה יהיה השלב הבא באבולוציה! משך שלוש מיליארד שנים, בתהליך בלתי פוסק של ניסוי ותעייה, התפתחו מבנים של אטומים ומולקולות, אשר יצרו לבסוף - לאחר השבחה הדרגתית, מין אינטליגנטי מספיק שיהווה את הצעד הבא באבולוציה - צעד במונחים של מאות שנים ואולי רק עשרות... ואז העניינים יתחילו לזוז באמת!
ואם המחשבים יהיו אינטליגנטים מאתנו, אולי יהיה עליהם לכבוש את מקומנו? הם יוכלו להיות טובי לב, כשם שהם אינטליגנטים ובמקום להשמידנו, יניחו לנו להתיש את עצמנו ולהיכחד. אולי הם ישמרו אחדים מאיתנו כחיות מחמד או למטרת שימור הגזע שלנו.
ראו בעצמכם מה אנו מעוללים לעצמנו ברגע זה - לנו ולכל היצורים החיים בכוכב הלכת שאנו נמצאים עליו. אולי הגיע הזמן שנוחלף. אולי הסכנה האמיתית היא בכך שעד שהמחשבים יפותחו לרמה בה יוכלו להחליף אותנו, יהיה כבר מאוחר מדי."
(תרגום: אריה סתר)
"כל התקדמות בפיתוח עזרים לפתרון בעיות, מעוררת חששות סתומים. אפשר לדמיין את הארכיטקטים המצריים הקדמונים בוחנים בחשדנות את מוטות המידה הראשונים ואומרים בחוסר שביעות רצון: "אנשים יפתחו תלות במנגנונים מכניים אלה. הם ישכחו כיצד לאמוד מרחקים בעינם הבוחנת ויסתמכו בשיפוטם על חתיכות עץ נעדרות חיים. במקום להגיע להחלטה איטית מחושבת ונכונה, הם יגיעו להחלטה חפוזה ומוטעית". אני מעז לומר שגם הופעתם של החשבונייה, הספרות הערביות, סרגל החישוב והקלקולטור המיכני גרמו לטענות דומות. והיום, זהו המחשב האישי והתוכנות ה"אינטליגנטיות" שלו ש"פוטרים אותנו מאחריות וגורמים לחשיבה שלנו להתייבש".
כל אותם עזרים לפתרון בעיות, מציבים בפנינו קושיה טאוטולוגית; הפתרון קיים וטבוע בתוך הנתונים המשמשים כקלט לבעיה. גם כאשר אנו מחפשים פיתרון ל- 9X7, יש בידינו את המידע הנותן את התשובה היחידה למעשה - 63. אנו יכולים להסתכל בלוח הכפל, או אם יש לנו זמן, לסדר 9 ערימות של 7 חלוקי אבן כל אחת ולספור את כל האבנים. אף כי לוח הכפל מספק את התשובה מהר יותר וטוב יותר (כיוון שספירת האבנים מועדת לטעויות), התוצאה תהיה אחת בשתי השיטות. אם יש לנו שפע של זמן ואין לנו משהו חשוב יותר לעשות ונשכיל לספור בזהירות - נוכל לוותר על לוח הכפל - אבל אף אחד לא יעשה זאת, כיוון שהמהירות והיעדר השגיאות חשובים.
כך זה גם עם המחשב האישי. אצל עובדי משרד, כמו אצל מדענים, העזרים המכניים פינו מקום לכלי האלקטרוני הרב שימושי. המחשב האישי יכול לאחסן ספריות שלמות על הכוננים רבי הקיבול שלו והוא יכול לחשב פי מיליארדים יותר מהר מאיתנו וללא שגיאה. עם זאת, כאשר אנו טוענים את המחשב בנתונים והוראות, התשובה כלולה כבר בקלט. אנו (ללא המחשב), יכולים להתחיל עם אותו מידע, לבצע אותם מניפולציות ולהגיע לתוצאה האחת והיחידה, בתנאי שיש לנו מספיק זמן ונהיה מספיק זהירים כדי למנוע שגיאה. אך בגלל הזמן הרב הדרוש לפתרון בעיות, אפשרות זו אינה באה בחשבון.
אנו מתעקשים על שימוש במחשב ובנינו כאלה מערכות מחשבים מסובכות, שאין אנו יכולים יותר בלעדיהן. אך תמיד מרחף עלינו הצל של "GIGO" (זבל נכנס - זבל יוצא). אם שמך הוכנס פעם בצורה משובשת למאגר כתובות, או אם טעית בהקשת המספרים במכונת חישוב - התוצאה תהיה שגויה. המחשב האישי מועד לאותו סוג של שגיאות כמו כל עזר חישוב אחר וייתן לך, גם הוא, תוצאות שגויות במקרים כאלה. לעיתים זה מסוכן לבטוח בתוצאה של המחשב, אך באותה מידה גם האצבע העוקבת אחרי שורה או טור בלוח הכפל - עשויה לטעות. כתמיד - ה"פשלה" טמונה בגורם האנושי.
ישנן דרכים רבות בהן ניתן לבדוק תוצאות, אך הדרך הטובה ביותר לבור את הבר מן התבן - היא פשוט לדעת להכיר מתי התשובה נראית לא בסדר. כאן המוח האנושי יעיל הרבה יותר מן המחשב. למחשבים כושר מדהים לפתור בעיות, אך למוח האנושי יש כושר העולה על כך; קראו לזה אינטואיציה אם תרצו.
אפשר להזין את כל המילונים שבעולם למחשב, יחד עם כל כללי הדקדוק וכל היוצאים מן הכלל של אותם כללים וכל הביטויים שמעבר לכללים. המחשב יוכל אז לכתוב לא רע, ובמקרים מסוימים גם ספרות ושירה, אך התוצאות תהיינה למרבית הצער נטולות כל השראה. אני עצמי, איני יודע אלא את הכללים הפשוטים ביותר של הדקדוק ורק לעיתים רחוקות אני משתמש בהם באופן מודע. למרות זאת אני כותב נכון באופן אינסטינקטיבי ואני גאה לחשוב שהכתיבה שלי מעניינת. אני יודע מתי משהו נשמע נכון ומתי לא ואני יודע להבחין ביניהם ללא היסוס, גם כאשר אני כותב במהירות מסחררת. איך אני עושה זאת? - אין לי שמץ של מושג וכיוון שאיני יודע איך אני עושה זאת, איני יכול לתכנת מחשב שיחקה אותי עושה זאת.
המוח האנושי אינו מכונת מספרים. הוא מטפל במספרים באיטיות מחרידה - וללא עזרים פשוטים כמו עיפרון ונייר, השגיאות בלתי נמנעות. המומחיות של המוח היא באינטואיציה, תובנה, פנטסיה, דמיון ויצירתיות. המוח האנושי מסוגל לגלות ולתפוס מצבים שהוא לא התנסה בהם מעולם, או על בסיס של מידע לא בטוח והבנה חלקית, להסיק מסקנות הגיוניות ונכונות. מחשב אינו יכול לעשות זאת, ממש כשם שאדם אינו יכול לסכם משוואות מסובכות בנאנו-שניות, או לחשב מיידית ערך של עסקות בחודש מסוים. ניתן כמובן להעלות על הדעת שמחשבים יוכלו יום אחד להפגין את כל הכישורים של המוח האנושי - אך לא בעתיד הנראה לעין.
למוח האנושי 10 מיליארד נוירונים וקרוב למאה מיליארד תאי תמיכה וכולם מחוברים בסבך חיבורים אסטרונומי. נוירון יחיד לכשעצמו הוא מערכת סבוכה של פרוטאינים ומעברים.
למה לנו לבנות מחשב שיעשה מה שאנו עושים בצורה משביעת רצון? האם היינו מאמנים אדם מיום לידתו לעשות מה שהמחשב הכי פשוט עושה כה היטב? סבורני שלא!
המחשב האישי, במהלך פיתוחו, יישאר אם כך כלי, אולי יותר מסובך, אולי עם יכולת משופרת לבחון את ההוראות הניתנות לו. אך ככל שיהיה מסובך, אני מסופק אם המחשב יגיע אי פעם למידת האינטואיציה וכוח היצירה של הרוח האנושית. לדעתי נראה בעתיד מחשבים ואנשים, כל אחד מייצג צורות שונות לחלוטין של אינטליגנציה, עובדים בשיתוף פעולה, יותר מאשר תוך תחרות ומשיגים יחד, יותר ממה שהיו יכולים להשיג כל אחד בנפרד."
הספר "המסע המופלא", והמשכו "המסע המופלא – היעד: המוח" מתארים תרחיש שבו צוללת ממוזערת מוחדרת לגופו של אדם ובתוכה צוות רפואי ויוצאת למסע הרה סכנות בתוך כלי הדם...
אבי הרפואה, היפוקרטס, הביע רצון לראות את הגוף מבפנים. באמצעים שהוא פיתח בעצמו ניתן היה להתבונן לתוך פי הטבעת וסביבתו הקרובה. ב-1585 נעשה שימוש בפעם בראשונה במערכת תאורה שמאפשרת להתבונן ישירות אל תוך חללי האף, בצורת מערכת מראות שהעבירה את האור לתוך הנחיריים. מערכת דומה משמשת רופאי אף אוזן גרון בימינו כדי להטיל אלומת אור אל מחשכי הלוע ומעמקי הגרון, והמראה העגולה שבמרכז החור היא סמל רפואי לא פחות מפטיש הרפלקסים. בשנת 1806 בנה פיליפ בוזני מכשיר מתוחכם למדי לצורך התבוננות במערכת השתן. הוא השתמש בנר דולק ובמערכת אופטית כבמקור אור. החום שהפיק הנר אמנם גרם לכמה סיבוכים, אבל אין ספק שזו הייתה התקדמות רצינית. רק בשנת 1853 בנה אנטואן ז'אן דסורמו מכשיר שאפשר לחדור אל מערכת השתן ואל מערכת העיכול. מקור האור היה חזק יותר אך לא פחות מסוכן, בימים שבהם לא היה ניתן לבצע צילום רנטגן וכל מה שהיה חבוי מתחת לעור היה בגדר תעלומה. האפשרות להתבונן באבן החוסמת את פתח השלפוחית הייתה התקדמות אדירה, ובהמשך פותחו עוד מכשירים מסורבלים למדי לצפייה בוושט ובחלק התחתון של מערכת העיכול. רק בשנת 1911 החדיר רופא מבית החולים ג'ונס הופקינס בבולטימור צינור מתכת בקוטר של כסנטימטר לחלל הבטן, ונורה רגילה האירה את החלל. המחסום היחיד בפני שכלול האמצעים האלה היה אפשרויות התצפית בשדה הניתוח; המנתחים נאלצו להתבונן בחללי הגוף כאילו הם מסתכלים דרך משקפת חד עינית. רק כאשר פותח הסיב באופטי המעביר תמונה הנקלטת במצלמת וידיאו זעירה המחוברת אל מסך ומאפשרת לראות בבירור תמונה חדה מוגדלת של האזור הנבדק, אירעה פריצת הדרך, וכיום ניתן להגיע בעזרת סיב אופטי ומערכת צילום דיגיטליתלמרבית האיברים הגוף הפנימיים, מה שהופך את ספרי האנטומיה למיושנים. תהליך המזעור, אגב, הולך ומתקדם בצעדי ענק, ולא רק בתחום המכשור הרפואי.
וראה "יום במלכודת"...
בשנת 1970 כתב אסימוב מאמר (שפורסם בפנטסיה 2000, גיליון 13, 1981, שם המתרגם והמקור האנגלי אינם מצוינים) שבו דן בשאלת פיצוץ האוכלוסין, שאלה שהדיון בה היה אופנתי אז לפחות כפי שהוא בימינו. המאמר נפתח כך:
"בין יתר עיסוקיי, הנני גם נביא מקצועי, הווה אומר, משלמים לי כדי שאחזה את העתיד. יש בזה מלכוד כמובן: מכיוון שאינני מוליך שולל את הקוראים, הרי שקיים גבול חד וברור ליכולתי. מכיוון שאינני מתבונן בכדורי בדולח, אין לי שליחים בעולם הנסתר, הנני חסר כל כשרון לחוות התגלות אלוהית ונעדר לחלוטין אינטואיציה מיסטית, הרי שאין בכוחי לספר למישהו איזה סוס יזכה במרוץ, או אם אשתו עומדת לבגוד בו, או עד כמה יאריך ימים. כל מה שאני יכול לעשות זה להתבונן בעולם באופן שוטף ככל שניתן (משימה קשה למדי בימים אלה), לנסות להעריך מה קורה, ואז להניח את ההנחה הבסיסית שכל מה שקורה ימשיך לקרות..."
אסימוב, שכידוע לא הצטיין בצניעות מוגזמת, ניסה לחשב את מידת הממשיות שבאיום התפוצצות האוכלוסין, או במילים אחרות, כמה זמן יעבור עד שכדור הארץ יקרוס תחת משקל האוכלוסיה שהוא נושא, או עד שהמאסה הכוללת של האנושות תשתווה למאסה הכוללת של היקום. הוא הגדיר את עצמו בהקשר זה כ"רואה שחורות", ולא האמין שחידושים טכנולוגיים כגון התפלת מים, אנרגיה גרעינית ויישוב כוכבי לכת אחרים
("היכן נוכל למצוא אופטימיסט שיאמין בכך שבתוך ארבע וחצי מאות שנים נוכל להקים כרך פלנטרי המיושב בצפיפות כפולה מזו של מנהטן?"),
יתפתחו במהירות שתדביק את קצב גידול האוכלוסיה - הכפלה מדי 35 שנה. כמו כן הוא פקפק ביעילותן של השיטוח הקיימות לפיקוח על הילודה (דווקא בזה הוא צדק - ראו מה קורה בסין, בהודו ובמצרים בימינו) למנוע את האסון או אפילו לצמצם אותו.
החישוב שלו מבוסס על שתי הנחות יסוד:
1) יש היום יותר אנשים מכפי שהיו אי פעם בכל תקופה שהיא;
2) מספר האנשים עולה בקצב מהיר יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.
לפי החישוב, בשנת 2436, צפיפות האוכלוסיה בכל מקום תהיה כפולה מזו שבמנהטן של 1970, גם אם האנושות תצליח ליישב את גרינלנד, הרי ההימלאיה, מדבר סהרה ואנטרקטיקה; "הסוף המוחלט" יגיע בעוד 4,856 שנים (כלומר בשנת 6826), אבל תאריך זה הוא חסר כל משמעות, כיוון שכל מיני הצומח והחי שיכולים לשמש מאכל לאדם ייכחדו בהדרגה זמן רב לפני כן...
ולעוד מאמר על פיצוץ אוכלוסין שדווקא מביע דעה הפוכה:
לפני 30 שנה העריכו כי ב-2050 כדור הארץ יאכלס 12 מיליארד נפשות, אך כעת מדברים על 9 מיליארד בלבד. כך התבדתה תחזית האימים לפיצוץ אוכלוסין.
זוכרים את "פצצת האוכלוסין"? את שיעורי הילודה המאמירים שעומדים לכלות את המזון בעולם ולזהם את האוויר והמים בכדור הארץ? ובכן, האיום עדיין כאן, אבל הוא לא נורא כל כך. בשלושת העשורים האחרונים סכנתו פוחתת, ועמה דועכים גם תחזיותיו המאיימות של תומס מלתוס, נביא הזעם הדמוגרפי בן המאה ה-19.
שיעור הילודה במדינות מפותחות, מאיטליה עד קוריאה, צנח בשנים האחרונות מתחת לרמה הדרושה כדי שהאוכלוסייה לא תקטן, גיל הנישואים וההריון עולה, והשימוש באמצעי מניעה גדל מאוד, למגינת לבו של הוותיקן. האיום כעת הוא יותר אזורי ופחות עולמי, ונפיץ רק במקומות כמו הודו ופקיסטן.
ב-1968 חזתה מחלקת האוכלוסין של האו"ם שאוכלוסיית העולם (6.3 מיליארד בני אדם כיום) תגדל ליותר מ-12 מיליארד עד 2050. מאז תיקנה הסוכנות שוב ושוב את הערכותיה, וכעת היא חוזה שאוכלוסיית העולם ב-2050 תמנה רק כ-9 מיליארד בני אדם.
לאן נעלמו המיליארדים הנוספים? מיליוני תינוקות מתו, חלקם מאיידס, אך רבים יותר ממלריה, שלשולים, דלקת ריאות ואפילו חצבת. מיליוני עוברים הופלו, בין אם כדי להימנע מלידה או כדי להימנע מלידת בת, כפי שקורה בסין ובהודו.
אבל האיידס והגידול במספר ההפלות הם רק טיפה בים. המיליארדים החסרים הם למעשה התינוקות שפשוט לא נהרו, אם משום שאחיהם ואחיותיהם שרדו, או בגלל השיפור המתמיד בחיי האמהות. במערב העשיר הלכה האם ללמוד במכללה, והחליטה שמימון לימודים אקדמיים לשלושה ילדים הוא דבר שלא תוכל להרשות לעצמה. באזורים העניים במזרח כדור הארץ ובדרומו, השיגה האם עבודה (במפעל נצלני, בדרך כלל), ולא הייתה זקוקה לילד רביעי או חמישי שיקושש עצים.
"בחווה עוזרים הילדים עם החזירים והתרנגולות", מסביר ג'וזף שאמי, מנהל מחלקת האוכלוסין של האו"ם. כמעט מחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת כעת בערים, אמר, "וכאשר אתה צריך לעבור לעיר, הילדים לא יכולים לעזור באותה מידה".
בנוסף, פעולות פשוטות כגון הקמת סכרים לשמירה על מים נקיים, מתן ויטמינים לנשים הרות, שטיפת ידיים בקרב מיילדות, חיסונים לילדים, ואנטיביוטיקה לכל דורש, עזרו להכפיל את תוחלת החיים בעולם במאה ה-20, מ-30 שנה ל-60.
מכיוון שיותר ילדים שורדים, פחת התמריץ ללדת לעתים קרובות. ב-1970 היה שיעור הפריון החציוני בעולם 5.4 לידות לאישה; ב-2000 הוא ירד ל-2.9. כדי לשמור על יציבות בגודל האוכלוסייה, צריך שיעור הילודה להיות לפחות 2.1 ילדים לאישה. זאת, מבלי להביא בחשבון אירועים כמו מלחמות, רעב, מגפות או אסונות.
אפילו באלבניה, הענייה במדינות אירופה, ירד ממוצע הלידות לאישה באופן משמעותי
שיעור הפוריות בסין נמוך מזה שבצרפת איטליה היא הדוגמה המוכרת ביותר לירידה בשיעור הילודה. הנשים האיטלקיות היו בעבר סמל לפוריות, גם בשל המסורת הכפרית וגם בשל הדת הקתולית, הדוחה בתקיפות את הפיקוח על הילודה. ב-2000 היה שיעור הפוריות באיטליה הנמוך ביותר במערב אירופה, עם 1.2 לידות לאישה. אוכלוסיית המדינה צפויה להצטמצם ב-20% עד 2050.
בדנמרק הליברלית והפרוטסטנטית ירד שיעור הילודה ב-1970 ל-2.0 לידות לאישה, ועד 2001 ירד מספר הלידות הממוצע ל-1.7. באלבניה, המדינה הענייה באירופה, המתאפיינת באוכלוסייה כפרית גדולה, ירד שיעור הלידות מ-5.1 לידות לאישה ב-1970, ל-2.1 לידות ב-1999.
אפילו בצפון אפריקה, החריגה במגמה הכללית של הידלדלות האוכלוסין, נרשמה ירידה מסוימת בשיעור הילודה. במצרים, למשל, נרשמה ירידה מ-5.4 לידות לאישה ב-1970, ל-3.6 לידות ב-1999.
שאמי סבור שהנתונים מפריכים את מה שהוא מכנה "מיתוס פוריות המוסלמים", אפיון בלתי הוגן לדבריו, שייעלם עם השיפור בחייהן של הנשים המוסלמיות. שאמי אמר כי בירדן היה שיעור הילודה בשנות ה-60 שמונה ילדים לאישה. כיום ירד שיעור הילודה שם ל-3.5 בלבד. בישראל ירד שיעור הילודה מ-4 ילדים לאישה בשנות ה-50, ל-2.9 בעשור האחרון. לדברי שאמי, שיעור הילודה בתוניסיה ובאיראן הוא כ-2 ילדים לאישה.
גם תפישות ישנות לגבי שיעור הפוריות באסיה אינן נכונות. שיעור הפוריות בסין ירד מתחת לזה של צרפת, אוכלוסיית יפן מזדקנת, ובדרום קוריאה, לאחר חמישה עשורים של תיעוש, ירד שיעור הילודה מ-6 לידות לאישה בשנות ה-50 ל-1.17 לידות בלבד.
לפיכך החלו מדינות רבות לשלם לנשים, כדי שייכנסו להריון. באסטוניה מממנת המדינה שנה שלמה של חופשת לידה, באוסטרליה כלל שר האוצר, פיטר קוסטלו, מענק בסך 2,000 דולר לילוד בתקציב המדינה ל-2004, וקרא לאזרחי המדינה "ללכת הביתה ולבצע את חובתכם הפטריוטית הלילה". ביפן מארגנים מושלי המחוזות שיט תענוגות לרווקים. ארה"ב אינה צריכה לממן פעילויות כאלה, משום ששיעור הילודה בה יציב – 2.13 לידות לאישה. הגידול באוכלוסיית המדינה בכ-3 מיליון איש בשנה נובע בעיקר מהגירה, כפי שהיה מאז הגיעו המהגרים הראשונים לארה"ב על סיפון ה"מייפלאואר".
מחצית מהגידול באוכלוסיית העולם מתרחשת כעת בשש מדינות: הודו, פקיסטן, ניגריה, אינדונזיה, בנגלדש וסין (למרות הירידה בשיעור הילודה במדינה). בשל כך קשה יותר כיום לנבא נבואות חורבן כפי שעשה פול ארליך ב-1968 בספרו "פצצת האוכלוסין", שעורר בהלה רבה בעולם.
ד"ר ארליך, מרצה ללימודי אוכלוסין ולביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, אמר ש"הופתע לטובה" מהשינויים הגלובליים שערערו על הקביעות המאיימות ביותר בספרו. שינויים אלה כוללים את מדיניות הילד האחד בסין, ואת השימוש בזרעים ובחומרי דישון טובים יותר במדינות העולם השלישי. אלה הובילו לכך שניתן כיום להאכיל אנשים רבים יותר, גם אם רק בדייסת תירס ובאורז (ארליך מציין עם זאת, כי כ-600 מיליון בני אדם הולכים לישון כל ערב בעודם רעבים).
ואולם, ארליך מחזיק בדעתו כי "גודל האוכלוסייה האופטימלי" בכדור הארץ הוא 2 מיליארד איש. "אני חושש שלא נוכל לקיים אפילו שני מיליארד איש, אם כולם יחיו כמו אזרחי ארה"ב", אמר. "העולם יכול לקיים הרבה יותר קדושים צמחונים מאשר אידיוטים הנוהגים בג'יפים".
אז מה יקרה בסוף? נחכה ונראה...
מאת: דונאלד מקניל, ניו יורק טיימס, הארץ, חדשות וואלה
בשנת 1995 קיבלו על עצמם שלושה סופרי מד"ב ידועים - גרגורי בנפורד (פיסיקאי, אחיו של הפיסיקאי ג'יימס בנפורד ושותפו לכתיבת מד"ב ופיסיקה, זוכה פרס "נבולה" על "טיימסקייפ"), גרג בר, שחוץ מהיותו סופר מד"ב ("מוסיקת דם") הוא גם ביולוג, ודייוויד ברין - לכתוב טרילוגיה שתהווה השלמה לסידרת המוסד, בעידודם ובתמיכתם של יורשיו של אסימוב. הרומן של בנפורד, "פחד המוסד", הופיע ב-1997. הרומן של בר, "מוסד ותוהו", הופיע כעבור שנה, והרומן של בר הופיע שנה אחריו. כאן תוכלו לקרוא ריאיון משותף שנערך עם השלושה לכבוד האירוע.
במקביל יש שמועות על לא פחות מארבע יצירות של אסימוב שנמצאות בתהליכים של עיבוד לקולנוע באולפנים שונים. פרטים נוספים באתר של IMDB, למתעניינים מומלץ לעקוב שם.
רשימה (חלקית) של כל ספרי אסימוב אפשר למצוא בערך "אסימוב" באנציקלופדיה של ויקיפדיה.
לרשימה שלמה ומלאה של כל ספריו באנגלית הקישו כאן
ונסיים כמנהגנו בהערת טריוויה: הידעתם שהתרגום לערבית של "המוסד" הוא... "אל קאעידה"?