על ג'ון רונלד רעואל טולקיין (1973-1892) כבר כתבו הרבה כל כך, שלא נותר לי אלא לעבור לסקירה תמציתית של מקורות ההשראה שמהם הוא שאב את הרעיונות ל"שר הטבעות".

על אף שהיה סופר פורה ומצליח מאוד, פרסם טולקיין מספר מועט יחסית של מאמרים ומחקרים מדעיים טהורים, ואף לא ספר מדעי אחד. מדהיםלחשוב שלו היה חי ויוצר בימינו, לא היה זוכה כלל להכרה אקדמית, שהרי אנו חיים בעולם של Publish or perish...

טולקיין היה מאבות ז'אנר ה"Quest", הסיפור על חבורה המורכבת מטיפוסים שונים ואך יריבים זה לזה, המתאחדים, כל אחד ממניעיו-שלו, ויוצאים תחת דגל אחד למסע הרפתקאות עתיר עלילות גבורה בדרך אל המטרה המשותפת.

1. הרקע

טולקיין כתב את סיפוריו בתקופת מלחמת העולם השנייה, מתוך מודעות לסכנה שנשקפה לאנגליה האהובה שלו. הוא מתאר איום חיצוני שמחייב בני ארבעה המינים להתאחד ולשתף פעולה, מוסיף ולכך את ההתגברות על דעות קדומות, מחלוקות אישיות ואינטרסים צרים למען המטרה המשותפת. כל זאת, כאמור, על רקע מלחמת העולם השנייה והסכנה האורבת לאנגליה.

טולקיין וק' ס' לואיס

היה היו שני חברים, קלייב וג'ון, שיום אחד התערבו כי יצליחו לכתוב כל אחד סידרת מד"ב. קלייב, שמאחוריו כבר הייתה סידרה מוצלחת של ספרי הרפתקאות ופנטסיה לילדים, כתב את סידרת Space Trilogy; הכרך הראשון שלה נקרא Out of the Silent Planet, השני נקרא Perelandra (סיפור בראשית על כוכב נוגה) והשלישי נקרא That Hideous Strength. ג'ון היה עסוק מכדי לקיים את חלקו בהתערבות; הוא כבר היה שקוע בכתיבת היצירה העתידה להפוך לאחת הקלאסיקות הספרותיות הגדולות של כל הזמנים.

אה, כן, למקרה שלא ניחשתם, קלייב הוא קלייב סטיפלס לואיס, (1963-1898) מחבר סידרת "נארניה", וג'ון הוא ג'ון רונלד רעואל טולקיין, מחבר "שר הטבעות".

לואיס דומה יותר לטולקיין בסקרנותו ביחס ליצירת מיתוסים ולשילובם של אלמנטים דתיים בסיפורי אגדה. גם סיפורי נארניה שלו שייכים לז'אנר ה"Quest".

טולקיין ולואיס קרול

כמו טולקיין וק' ס' לואיס שבאו אחריו, לואיס קרול (1898-1832), או בשמו האמיתי, צ'רלס דודג'סון, היה פרופסור באוקספורד (למתמטיקה). אחד מכלי הביטוי האהובים עליו היה מדיום אמנותי חדש לגמרי - הצילום, שהעיסוק בו גרם להחשדתו בנטיות פדופיליות (אגב, לפי תיאוריה בלתי מבוססת אחת, חשדו בו גם בכך שהוא "ג'ק המרטש"...)

קרול היה סקרן כמו טולקיין ביחס לכללים וללוגיקה של השפה, אבל מבחינה מילולית נטה יותר לכיוון ה"נונסנס", ואילו אצל טולקיין הייתה משמעות לכל מילה. ספרי "אליס" של קרול סללו את הדרך לשימוש בספרי פנטסיה לילדים, מדיום תמים לכאורה, כבאמצעי להבעת רעיונות פילוסופיים ורוחניים עמוקים - האדם ומקומו בעולם, הטוב נגד הרע, וכו'.

טולקיין והמיתולוגיה הפינית/קלוולה

ה"קלוולה", או האפוס של ארץ קלווה, היא אוסף של שירי עם מסורתיים הנחשב לאפוס הלאומי של פינלנד. מקורו בקטעים של שירה אפית, בלדות והשבעות מן המסורת שבעל-פה של ימי הביניים, והוא משלב אגדות פיניות קדומות עם זיכרון אירועים היסטוריים שהשתמרו ונמסרו מאב לבן. רוב הפרקים בקלוולה עוסקים בפינלנד המיתולוגית שמלפני הנצרות, אך השיר האחרון באפוס מתאר את סוף עידן הפגאניזם.

האפוס עוסק בעיקר במעלליהן של חמש דמויות מיתולוגיות: ויינמיינן, חוזה זקן ונבון (נשמע מוכר?) שהוא מנהיגם של בני קלווה, והוא מצטיין בנגינה בקנטלה (כלי פריטה פיני); אילמרינן, חרש מתכת מיומן; למינקיינן, לוחם הרפתקן וכובש לבבות; לוהי הקשישה, שליטת ארץ פוחיולה הצפונית; וקולרבו, שהגורל האכזר דן אותו לעבדות. בין היתר עוסק האפוס בבריאת העולם (מביצת ברווזה), ובמסעם עתיר ההרפתקאות של ויינמיינן, אילמרינן ולמינקיינן לפוחיולה, שכן כולם מבקשים לזכות ביד בתה היפהפייה של לוהי. בסיפור זה מתוארות גם יצירתו, גניבתו והשמדתו של הסמפו, טחנת פלא על-טבעית שבכוחה להפיק מלח, קמח וזהב ללא גבול (גם זה נשמע מוכר...).

הסופר וההיסטוריון הפיני זכריאס טופליוס (Topelius), שכתב בשבדית, קיבץ כמה מהשירים בין השנים 1822-1831. הבלשן הפיני אליאס לנרוט (Lennrot) השלים את המלאכה ופרסם את המחזור בשתי מהדורות. הראשונה, ב-1835, כללה 12,000 שורות. הגרסה הסופית של היצירה, שפורסמה ב-1849, כוללת כ-23,000 שורות.

לאפוס הייתה השפעה על כל ענפי התרבות הפינית החדשה, ובעיקר על המלחין הפיני יאן סיבליוס, שחיבר בהשראתה את הפואמות הסימפוניות "שיבת למינקיינן", "קולרבו", "הברבור מטואונלה" ו"בת פוחיולה". כמן כן היא שימשה מקור השראה למשורר האמריקני הנרי ו' לונגפלו, שכתב את "שירת הייוואתה" (1855). הקלוולה תורגמה לשפות רבות. המתרגם הראשון לעברית היה שאול טשרניחובסקי (1930), וב-1964 יצא לאור תרגום עברי נוסף, מעובד לילדים.

טולקיין וביאוולף

"ביאוולף" הוא השיר האפי הקדום ביותר ששרד באנגלית, וכנראה נכתב במאה ה-7 או ה-8 ע"י פייטן אנגלי. זהו סיפורו של הגיבור ביאוולף שנלחם במפלצת גרנדל, באמה, ובדרקון. טולקיין אחראי ישירות לכך שיצירה זו זכתה למעמד של קלאסיקה בתרבות המערב. הוא תרגם אותה, לימד אותה, חקר אותה, כתב עליה ואהב אותה, בין היתר מפני שתיארה את הפגנים לא כפראים אלא כאציליים ומעוררי אהדה. בעיני טולקיין היווה ביאוולף גשר בין שתי התרבויות, הפגנית והאנגלו-סקסית. ולכן, כאשר הביא את התרבות האנגלו-סקסית לארץ התיכונה, עשה זאת, כמו משורר "ביאוולף", מתוך מחשבה על אנגליה האהובה שלו, הנאבקת על הגנתה והגדרתה העצמית.

העלילה הבסיסית של "הוביט" לקוחה משורה אקראית ב"ביאוולף" (תרגום שלי): "דרקון יוצא לשחר לטרף ממרתפי השינה של מחילה מקורה באבן, שם שמר על המטמון. היה מעבר סודי, בלתי ידוע לאדם, אבל מישהו הצליח להיכנס ולחדור אל המטמון הטמא. הוא לקח גביע מצופה אבני חן. לא צמחה לו כל תועלת מכך, על אף שבמזימות גנב הערים על הדרקון הישן; הדבר עורר בו זעם, כפי שבני אותה ארץ עתידים לגלות בקרוב."

גם את מקור השם "שר הטבעות" ניתן למצוא בשורה מס' 2345 של "ביאוולף", המתורגמת בדרך כלל כ"נסיך הטבעות היה גאה מדי" (מה שהפך ל"שר הטבעות"). אגב, מקור אפשרי אחר לשם הוא שורה שכתב ואגנר, "שר הטבעות הוא עבד הטבעות".

באחד משני המאמרים האקדמיים הבולטים ביותר שלו,Beowulf, the Monsters and the Critics , מתייחס טולקיין בהרחבה לאפוס עתיק זה.

שר הטבעות

ביאוולף

פרודו וסאם

ביאוולף ו-ויגלאף

ביאורן ותיאודן

חרותגאר, מלך הדנים

הטבעת

גביע שנגנב ממערת הדרקון

"Lord of the Rings"

"Yet the prince of the rings was too proud"

רוהאן-מיתוס סקנדינבי מזווית אנגלו-סקסית, כולל השמות; שילוב בין העולם הנורדי לעולם האנגלו-סקסי

מיתוס נורדי מזווית אנגלו-סקסית; שילוב בין העולם הנורדי לעולם האנגלו-סקסי;

לאנשי רוהאן אין זמן להיות מעשיים; הם מותקפים מכל העברים ומתנגדים לפלישות מבחוץ, אך בתרבותם ניכרות השפעות אנגלו-סקסיות בולטות

בעיני הוויקינגים, מלחמה דת או תרבות נחשבה לבלתי מעשית; עדיף להסתגל ולהשתלב

תרבות של פרשים

תרבות של "ספינות ארוכות"

הסיפור כבר הוסרט כמה פעמים, ראה:"ביאוולף", "ביאוולף וגרנדל", ביאוולף (2007)"

על דרכו של ביאוולף אל הגבורה ראה כאן

טולקיין וטבעת הניבלונגים

"שירת הניבלונגים" הוא אפוס חשוב הלקוח מהמיתולוגיה הגרמאנית הקדומה, ושורשיו במיתולוגיה הנורדית. הוא מיוחס למחבר אלמוני בן המאה ה-13. הוא קרוב ברוחו ל"סאגת וולסונג" האיסלנדית ול"קלוולה" הפינית, ודומה להן בכך שהוא משלב בין אגדות קדומות לזכר אירועים היסטוריים שנשתמרו בקטעי שירה שהועברו מאב לבן.

האפוס מתחלק לשניים: בחלק הראשון מתוארות עלילות הגבורה של המנהיג הגרמני המיתולוגי זיגפריד, כובש אוצר הניבלונגים, אשר סייע למלך גונתר מבורגונדיה בהכנעתה של ברונהילדה האמיצה, מלכת איסלנד (אותה רצה לשאת לאישה); גונתר אכן נושא לאישה את ברונהילדה ונותן לזיגפריד בתמורה את הנסיכה קרימהילדה. כאשר ברונהילדה חושפת את תרמיתו של גונתר, היא שולחת את האביר האגן לרצוח את זיגפריד, ובתגובה יוצאת קרימהילדה למסע נקמה אכזרי משלה...

האפוס השתמר בעל-פה ובכתב והתגלה מחדש באמצע המאה ה-18, ואחרי גילויו שימש מקור השראה לאמנים רבים בגרמניה. המלחין ריכרד ואגנר, למשל, האמין שהנצרות והיהדות גורמות להתנוונותה של התרבות הגרמנית ודגל בהחייאת העולם המיתי הגרמני העתיק, ובטיהור התרבות הגרמנית מהשפעות הנצרות והיהדות. ברוח זו הוא חיבר את הגדולה שביצירותיו, "טבעת הניבלונגים", הכוללת ארבע אופרות: "זהב הריין", "הוולקירה", "זיגפריד" ו"דמדומי האלים" ("מחזור הטבעת"). גם הבמאי הגרמני-יהודי פריץ לאנג עשה סרט המבוסס על המיתוס בשנת 1924, עוד לפני שהנאצים התחילו לצבור כוח בגרמניה, והסרט ריגש את היטלר עד דמעות, אבל כאשר הציע שר התעמולה יוזף גבלס ללאנג לעשות סרטים נוספים באותה רוח, העדיף לאנג לעזוב מיד את גרמניה. הנאצים העריצו את היצירה, ואימצו אותה כמקור לעולם הערכים המיתי שביקשו לכונן ברייך השלישי של גרמניה.

ברור שהדברים שטולקיין מצא במיתוס הזה היו שונים לחלוטין, ולהלן כמה דוגמאות פשוטות:


טבעת הניבלונגים	שר הטבעות

מידגארד	הארץ התיכונה-"מידגארד"
יצור קטן ומכוער מוצא את הטבעת בנהר; ניבלונגן = "גמד קטן ומכוער"	יצור קטן ומכוער מוצא את הטבעת בנהר (גולום)
טבעת קסמים שמשעבדת את העונד אותה ואחרים חומדים אותה; "ריינגולד" (זהב הריין)	טבעת קסמים שמשעבדת את העונד אותה ואחרים חומדים אותה; הטבעת האחת
הטבעת (טארנהלם) הופכת את העונד לבלתי נראה	הטבעת הופכת את העונד לבלתי נראה
ווטאן מזמין את מימה למשחק חידות	בילבו מזמין את גולום למשחק חידות
דמות מסתורית מסירה ברדס ונחשפת-אודין (רעיון שעבר מהמיתוס הנורדי לוואגנר לטולקיין וגם ל"מלחמת הכוכבים")	דמות מסתורית מסירה ברדס ונחשפת-גנדאלף (רעיון שעבר מהמיתוס הנורדי לוואגנר לטולקיין לשר הטבעות וגם ל"מלחמת הכוכבים")
שמות הדמויות לקוחים מהמיתולוגיה הנורדית (סיגפריד, ברונהילדה וכו').	שמות הדמויות לקוחים מהמיתולוגיה הנורדית (גנדאלף, תורין, הגמדים וכו').

טולקיין והמלך ארתור

אחת ממטרותיו של טולקיין בכתיבת "שר הטבעות" הייתה לתת לאנגליה מיתוס "אנגלי באמת". "סר גאוויין והאביר הירוק" היה סיפור המלך ארתור המועדף עליו, והתרגום שלו לפואמה (מאת משורר אלמוני) נחשב להחלטי. שם הכרך השלישי של "שר הטבעות", "שובו של המלך", הוא כנראה בהשראת האגדה הבריטית הנפוצה שהמלך ארתור, כמו ישו הנוצרי, ישוב יום אחד לגמול על הטוב ולהעניש את הרע.

למידע נוסף הקישו כאן.

כבר התייחסתי לדימיון בין הקוסמים גנדאלף ודאמבלדור לבין מרלין וגם בין גלדריאל לבין גבירת האגם;

המלך שנאלץ להסתיר את מוצאו (אראגורן=ארתור) ונעזר בקוסם רב עוצמה כדי לשוב אל כס השלטון;

החרב שרק מי שמצליח לשאת אותה הוא יורש המלוכה האמיתי ("אקסקאליבר") - כפי שסנדל הזכוכית יכול לזהות את סינדרלה האמיתית;

וראה את האפוס "סר גאוויין והאביר הירוק" בעריכתו של טולקיין כאן. ניתן להוריד גם בפורמט PDF כאן.

2. מיתולוגיה והיסטוריה

א. "המיתוס שלפני המיתוס" - הטבעת האחת

"טבעת אחת למשול בכולן, טבעת אחת למצאן,

טבעת אחת להשיב את כולן, באופל לכבלן,

בארץ מורדור, שם רובצים הצללים..."

(מתוך השיר הכתוב בשפת אלפים על הטבעת האחת)

כמו בכל מיתוס טוב, גם כאן יש מיתוס אחר, קדום יותר, שנוצר זמן רב לפני תחילת האירועים המסופרים ב"הוביט" וב"שר הטבעות", ומיתוס זה מתאר את היווצרות הטבעת האחת ואת תולדותיה לאורך הדורות. לפי המיתוס, יצר אדון האופל סאורון את הטבעת בעידן השני, במטרה להעצים את כוחו ולהשתלט על כל שאר "טבעות העוצמה". סימן הזיהוי שלה היה הכתובת שמתוכה לקוחות השורות המצוטטות לעיל, ובכוחה היה "להעתיק" את העונד אותה מהמישור הפיסי-מוחשי אל ממלכת הרוח, לאפשר לעונד להשתלט כל הכוחות שהיו בעבר של סאורון, ולהפוך את העונד לבלתי נראה לעיני בני תמותה רגילים (אם כי לא לעיני יצורים רוחניים כגון ה"רפאים", שוכני עולם הצללים) - בסרטים, כמובן, השתמשו באמצעים דרמטיים-חזותיים כדי להמחיש את ההבדל בין שני העולמות, הבדל שאינו קיים בספרים.

תכונה נוספת (וחשובה ביותר) של הטבעת היא שלא משנה מהן כוונותיו של העונד, ותהיינה טהורות כל שתהיינה, סופה להשחית אותו. אי לכך קבעו החכמים (גנדאלף, אלרונד, גלוריפינדל) שאין להשתמש בכוחות הטבעת אפילו לצורך הגנה, ויש להשמיד אותה. הבעיה היא שהדרך היחידה לעשות זאת היא להשליך את הטבעת בחזרה לאש שממנה חושלה...

אי שם בעידן השני הגיעה הטבעת לידי המלך איסילדור, שהסיר אותה מעל אצבעו הכרותה של סאורון. הוא לא שמע בעצתם של אלה שאמרו לו להשמיד את הטבעת והעדיף להחזיק בה. היא החליקה מעל אצבעו כשניסה להימלט בשחייה בנהר מפני אורקים שרדפו אחריו (מה שהפך אותו לנראה לעיני האורקים וגרם למותו).

הטבעת נותרה חבויה בנהר כמעט 2000 שנה, עד שמצא אותה הוביט ושמו דיאגול. במהלך המריבה על הטבעת נרצח דיאגול בידי דודנו סמיאגול. סמיאגול הפך עם השנים ליצור שנודע בשם גולום (את סיפורו של גולום אנו שומעים בתחילת הסרט השלישי), עד שגם הוא איבד אותה בהרי הערפל, כאן, פחות או יותר, מתחילה עלילת "הוביט".

אגב, במהדורה הראשונה של "הוביט", גולום מוסר את הטבעת לבילבו כפרס על שזכה במשחק החידות. רק במהלך העבודה על "שר הטבעות", הגיע טולקיין למסקנה שכוח הטבעת לעולם לא היה מאפשר לגולום להרפות ממנה מרצונו, ולכן תיקן את המהדורה השנייה, ובה, אחרי שהפסיד במשחק החידות, גולום מתפרץ בזעם כשהוא מגלה ש"חמדתו" (כינויו לטבעת) נעלמה, ורודף אחרי בילבו במערות כדי להרגו, אך אינו מודע לכך שבילבו גילה את כוחה של הטבעת להפוך את העונד אותה לבלתי נראה, ומנצל זאת כדי להימלט מפני גולום ולחבור אל גנדאלף ואל הגמדים, שותפיו למסע. הוא מחליט לא לגלות להם שהטבעת הפכה אותו לבלתי נראה, אלא חוזר לסיפור הדומה לזה שסופר במהדורה הראשונה - שגולום נתן לו את הטבעת והראה לו את דרך היציאה מהמערה. אולם גנדאלף לא האמין לסיפור ומאוחר יותר הוציא את האמת מפי בילבו; חשדנותו כלפי הטבעת התעוררה מיד.

בינתיים עזב גולום את מקום מחבואו בהרים כדי להשיב לעצמו את הטבעת. אחרי עשרות שנים של נדודים, הוא נשבה ע"י סאורון, וגילה לו את עובדת קיומם של בילבו והפלך.

כמה עשרות שנים לאחר מכן, לפי דרישתו של גנדאלף, נתן בילבו את הטבעת ליורשו ואחיינו פרודו, ובכך היה לראשון שוויתר עליה מרצונו. ויתור זה חולל את שרשרת האירועים שהובילה להקמת חבורת הטבעת ולהחזרת הטבעת אל כור מחצבתה...

ב. אז למה האלפים לא יכולים להיות "בני לילית" ולעומת זאת למה הם לא יכולים להיות גמדים?

א. לילית ובניה

לפי המסורת היהודית, לילית נבראה מעפר יחד עם אדם, ויש הסבורים שאף לפניו, והייתה אתו בגן עדן עוד לפני בריאת חווה, אבל כיוון שסירבה להיות רעיה כנועה, ביקש אדם מאלוהים שיסלק אותה מגן עדן. היא עברה לאזור ים סוף, ושם, בשורה של אורגיות, ילדה מאה שדים ביום. אדם התחנן שתחזור אליו, והיא התרצתה וחזרה כמנצחת.

לילית היא שדה הורגת ילדים מן המיתולוגיה היהודית. המקור הכי עתיק שנמצא, למרות שמשערים כי דמות לילית הייתה ידועה גם לפני כן, הוא בערך מן המאה השביעית לספירה, בטקסט בשם "אבלפבית של סירה". וזהו סיפורה של לילית, כפי שהוא מוזכר באותו טקסט:

"אחרי שאלוהים ברא את אדם, אשר היה לבד, אמר: 'לא טוב היות האדם לבדו' (בראשית ב', 81), האל יצר אישה לאדם, מהאדמה, כשם שיצר את אדם עצמו, וקרא לה לילית. אדם ולילית לא הסתדרו והחלו לריב, היא אמרה: 'לא אשכב למטה', והוא אמר: 'לא אשכב מתחתייך, רק מעלייך, משום שאת מתאימה לתנוחה התחתונה, בעוד שאני העליון', לילית הגיבה: 'אנו שווים אחד לשני, שנינו נבראנו מהאדמה', אולם הויכוח לא התקדם לשום מקום. כשלילית הבינה שהגיעה למבוי סתום, היא ביטאה בקול רם את שמו הקדוש של אלוהים ועפה אל האוויר מחוץ לגן עדן. אדם עמד מול בוראו בתפילה: 'בורא עולם, האישה שנתת לי ברחה'. מייד כשהאל שמע את דבר אדם, הוא שלח את שלושת המלאכים הללו כדי להחזיר את לילית."

"כה אמר האל: 'אם היא מסכימה לשוב, כה יהי, ואם לא, עליה להרוג מאה מצאצאיה מדי יום'. המלאכים עזבו את אלוהים ותרו אחר לילית, אשר ריחפה מעל פני ים סוף, במקום שבו עתידים לטבוע המצרים. המלאכים מסרו ללילית את דבר האל, אולם לילית סרבה לשוב איתם. המלאכים איימו על לילית בהטבעתה."

"'עזבו אותי' אמרה, 'נוצרתי על מנת לגרום למחלות בפעוטות. אם הפעוט זכר, יש לי שליטה עליו במשך 8 ימים, ואם נקבה, היא נתונה לשליטתי במשך 20 יום'".

"כאשר המלאכים שמעו את דברי לילית, הם התעקשו שתשוב עמם, אולם היא נשבעה להם בשמו של האל הכל יכול: 'כאשר אראה את שמכם על קמע, לא יהיה לי כל כוח ושליטה בפעוט', כמו כן הסכימה שמאה מצאצאיה יוקרבו כל יום'. וכך, על פי האגדה, 100 שדים נמוגים מדי יום, ומאותה סיבה אנו כותבים את שמם של המלאכים על הקמיעות של ילדים קטנים. כאשר לילית רואה את שמם, היא נזכרת בשבועתה, והילד מחלים". מקורה של לילית הוא מן המיתולוגיה הבבלית. והיא מופיעה גם בדמונולוגיה הנוצרית. לילית גם מתוארת בתור שדה אשר באה אל גברים בשנתם, שוכבת איתם, וגורמת להם לפלוט זרע שבו היא משתמשת אח"כ על מנת ליצור שדים חדשים.

מאוחר יותר היא נזכרה אצל השומרים כ"ליליאקה" ואצל הבבלים כ"ליליתו" או "לילו" ("האלמנט החמישי", זוכרים?...)

האחרונים שתיארו פגישות עם לילית היו המשוררים ביאליק ** ורטוש ** (מתוך הספר "המיתולוגיה היהודית" מאת חגי דגן, הוצאת מפה, 2003, ע"מ 95)

מקור: http://213.8.106.62/mythology/myth/jewish_demon.htm

ב. אלפים, עלפים, גמדים וגמדונים

לפי המיתולוגיה הנורדית (כך באנציקלופדיה של Ynet), העלפים (lfar) הם רוחות בדמות אדם פעוט, שובבים ולעתים זדוניים, שמביאים חלומות ביעותים על בני אדם בשנתם, או גונבים תינוקות אנושיים ומחליפים אותם בתינוקות לא-רצויים משלהן. לפי האדה (המיתוס הנורדי), הם נחלקים לשני שבטים - בהירים ואפלים.

לעומת זאת, לפי האנציקלופדיה של Wikipedia, האלפים (מאנגלית, Elf, ברבים Elves), הנקראים לעתים גם שדים, גמדונים, שדונים, האלף, עלפים או בני־לילית. הם גזע דמיוני של יצורים דמויי אנוש, שמופיעים הן ביצירות ספרותיות רבות מתחום הפנטסיה, והן באגדות פולקלור של עמים שונים.

בספרות המד"ב והפנטסיה קיימים תיאורים רבים של אלפים. לרוב הם מתוארים כבני אלמוות, או בעלי תוחלת חיים של כאלף שנים, גבוהים יותר ואסתטיים יותר מבני האדם, גזרתם דקה יותר משל בני האדם, אוזניהם מחודדות, ואין להם שיער פנים. לרוב הם מתוארים גם כקשתים ולוחמים מיומנים בחרבות קלות, וכחובבי טבע ואומנות. לחליפין, הם גבוהים, בלונדינים (אם כי לא תמיד) ובעלי עיניים כחולות, חומות, ירוקות או סגולות. יש להם יכולת קסם טבעית וראיית לילה של חתולים.

המונח המקובל בתחום משחקי התפקידים והפנטסיה הוא "אלפים" - תעתיק פשוט של המילה האנגלית Elf, אבל בעברית קיימים מונחים שונים, כולם מצויים בתרגומים השונים לספריו של טולקיין. לדוגמה, בתרגום המקורי של רות לבנית ל"שר הטבעות", הם מכונים "בני לילית", ואילו בתרגומו של עמנואל לוטם לאותו ספר הם מכונים "עלפִים". בתרגומו של משה הנעמי ל"הוביט", מכונים יצורים אלה "שדונים" (ובמקומות אחדים "שדים" - כנראה טעות של המתרגם, כיוון שבהמשך הספר הפכו ה"שדים" ל"גובלינים"), ואילו בתרגום הטייסים הם מכונים "אלף" ביחיד ו"האלף" ברבים (ראה ציון שמות עמים בתנ"ך: אדומי ביחיד, לעומת האדומי ברבים). בהקשרים אחרים יש המתרגמים Elves כ"ננסים", "גמדונים", "פיות" ושאר בריות אגדתיות זעירות.

מובן ששום דבר מזה אינו בא לידי ביטוי במה שראינו בסרטים (או אם כבר, בתיאור בספרים), וזאת מפני שטולקיין לקח את תיאור האלפים מהמיתולוגיה הנורדית והפך אותו לאצילי ונשגב יותר.

ואם כבר אנחנו בעניינים, בפברואר 2004 יצא לקולנוע סרט שנקרא פשוט ELF. איך תרגמו את שמו? "גמדון" (אגב, בהמשך שונה השם ל"קטן עליו")...

3. חברה

בארץ התיכונה חיים להם בשלום ובשלווה (יחסית) כמה עמים – אלפים, גמדים, הוביטים ובני אדם. אין פרטים רבים על המבנה החברתי של כל אחד מהם, אבל נראה שבכולם מושלים מלכים (כנראה בהשראת המלוכה האנגלית). צורת המשטר בחברת ההוביטים, למשל, איננה ברורה. יש ראשי ערים נבחרים, אבל לא ידוע אם יש דרג שלטוני גבוה יותר.

א. הצוותים כמיקרוקוסמוס של החברה

חבורת הטבעת מורכבת משלושה (?) בני אדם, ארבעה הוביטים, אלף אחד וגמד אחד. לכאורה ייצוג לא שיוויוני...

ב. מעמד האישה

מעניין שאין אף אישה בחבורת הטבעת (ארוון איננה נחשבת).

ג. היחס לחריג החברתי

כל אחד מאנשי חבורת הטבעת (אולי להוציא את סאם) הוא למעשה חריג בחברתו - מוצאו המשפחתי של פרודו נחשב לנחות, מרי ופיפין היו קונדסאים נמלטים, אראגורן היה מלך גולה, לגולאס היה אלף שהאמין בדו קיום עם בני האדם מחד ועם הגמדים מאידך, גימלי היה גמד שמוכן לשתף פעולה עם אלפים, וכו'.

ד. הומוסקסואליות ולסביות

ה. יחסים בין-גזעיים

אראגורן (אנושי) וארוון (אלפית) – היא ויתרה למענו על חיי הנצח שלה.

4. צורות המשטר

א. רפובליקות/דמוקרטיות/פדרציות לסוגיהן

ב. משטרים דיקטטוריים

אימפריות (בין) גלאקטיות לסוגיהן, בראשות קיסרים (רשעים) או לא

ג. אוטופיות/דיסטופיות

ד. צורות אחרות לסוגיהן

5. פוליטיקה ויחסים בינלאומיים

א. סקירה כללית

ב. אמנות והסכמים

6. חוק וסדר בחלל ובזמן

א. דרכים קדומות ליישוב סכסוכים משפטיים ולהגעה לפסק דין

ב. על מערכת המשפט בת זמננו

ג. דוגמאות לדילמות משפטיות בימינו

שמירה על הפרטיות

גנטיקה/שיבוט

חופש המידע

ד. על מערכת המשפט העתידנית

הצו העליון

מסע בזמן ובניית מכונות זמן

פיקוח על הילודה

הנדסה גנטית

השימוש ביכולת טלפאתית/ טלקינטית

משפט פלילי

נאנוטכנולוגיה

קריוניקה

הגדרת חיים תבוניים וזכויותיהם

חוקי הרובוטיקה

דיני תאגידים

אינטרנט ושליטה במידע

בחירות, החוק והנוהל

7. טכנולוגיה

"טכנולוגיה" ימיביניימית בשילוב כשפים

סיכום

שאלת סמליותה של הטבעת האחת שנויה במחלוקת בין החוקרים, אך הרוב מסכימים שהיא מסמלת כוח רב מכדי שהשימוש בו יהיה בטוח, ועל כן החכמים מעדיפים לוותר עליו לחלוטין (מה שכמובן לא קורה במציאות, לא בימיו של טולקיין ועל אחת כמה וכמה שלא בימינו).

אגב, יש לזכור שכאשר השלים טולקיין את כתיבת "הוביט", הוא לא ידע שייאלץ לחשוב על המשך לסיפור תולדותיה הטבעת האחת.

חומר למחשבה:

שימו לב שגם בסידרת "הארי פוטר" יש Elves. שם הם נקראים בתרגום העברי, ולדעתי בצדק מוחלט, פשוט "גמדים". יש לציין שהם דומים הרבה יותר לגמדים של שלגייה (שנקראו (Dwarves) מאשר לאלפים של טולקיין...

ובנימה טריוויאלית, מילא שהופכים את אלייג'ה ווד ושון אסטין להוביטים ואת אורלנדו בלום לאלף/עלף/בן לילית/*מחק את המיותר, אבל לדעתי אפקט מרשים עוד יותר הוא שלוקחים איש גדול כמו ג'ון ריס דייוויס והופכים אותו לגמד, מה גם שבמציאות, ריס-דייוויס גבוה יותר מבלום (או להבדיל, לוקחים איש גדול כמו רובי קולטריין והופכים אותו לענק...)

*דמויות וירטואליות: גולום-סמיאגול

על דרכם של פרודו ובילבו אל הגבורה ראה כאן.